הרב מאיר נהוראי (רב משואות יצחק, יו"ר רבני בית הלל)תופעה ידועה ומוכרת, שנפגעי התסמונת הפוסט טראומטית מרגישים אשמה ונחיתות כאשר הם סוקרים במבט לאחור את התנהגותם בזמן האירוע הטראומטי. ככל שהתסמונת הפוסט טראומטית חמורה יותר, כך מתעצמת תחושת האשמה. הניצולים מהאסון מגלים שאין זה משנה עד כמה הם היו בעלי תושייה או התנהגו בגבורה, הואיל ולא הצליחו למנוע את האסון הם נתקפים בתחושות אשמה. תחושה זו היא תחליף לתחושת חוסר האונים בעת האירוע.
לא פעם מעדיף האדם את האשם על פני השרירותיות של חוסר האונים. בדרך כלל, כשאנו קוראים את סיפור המבול, אנחנו לא מדמיינים את אותם רגעים קשים של המבול שאינם מתוארים במקרא. סביר להניח שילדים, בוגרים וזקנים ניסו להינצל כאשר חשו את הסכנה שמסביבם ונתקפו בפאניקה. רבים ניסו לברוח, לטפס על ההרים, אבל המבול שטף את הכל, ולא נשאר שריד מלבד נח ובני משפחתו ששהו באותה העת בתיבה. חלקם ניסו להיאחז בתיבה והתחננו בפני נח שיכניס אותם פנימה, אך נח היה חייב להקשיח את ליבו ולהתעלם.
אף הכתוב מעיד על כך: "וְהַבָּאִים … מִכָּל בָּשָׂר בָּאוּ כַּאֲשֶׁר צִוָּה אֹתוֹ אֱלֹקִים וַיִּסְגֹּר ה' בַּעֲדוֹ". רגע לפני תחילת המבול הקב"ה סוגר את התיבה, ומקיף את התיבה בדובים ואריות על מנת להגן על נח. סביר להניח שלאחר שנח יצא מן התיבה הוא נזכר באותם רגעי אימה, וזה גרם לו לחוש רגשות אשמה. שמא כך ניתן להסביר את ההידרדרות הרוחנית של נח לאחר צאתו מהתיבה, בעת שהשתכר מיין, שהופק מהכרם שנטע.
מהכתובים נראה שנפילתו של נח התרחשה בשלבים, וכך נאמר: "וַיָּחֶל נֹחַ אִישׁ הָאֲדָמָה וַיִּטַּע כָּרֶם וַיֵּשְׁתְּ מִן הַיַּיִן וַיִּשְׁכָּר וַיִּתְגַּל בְּתוֹךְ אָהֳלֹה". ייתכן ששורשיו של החטא בעצם נטיעת הכרם. כפי שמובא במדרש (תנחומא, נח, סימן יג): "'ויחל נח איש האדמה' כיון שנזקק לאדמה עשה חולין …" . המדרש מבקר את נח על שהשתקע כולו בעבודת האדמה והזניח את הצדדים הרוחניים, אבל ייתכן שההידרדרות נגרמה מטראומת המבול. אפשר שהתמונות הקשות של המבול ליוו את נח, והוא חש תחושות אשם על כך שלא הצליח להשפיע על אנשי דורו ולמנוע את האסון. כעת מוצא נח מפלט בשתיית יין, שמביאה אותו לשכרות ולניתוק מסביבתו – מה שמכונה בקרב אנשי הטיפול "אשמת ניצולים".
בשנה שעברה בשמחת תורה, מבול שטף את הארץ ובמיוחד את יישובי עוטף עזה. רבים ניסו להציל את עצמם בכל דרך, ולא הצליחו. שמענו סיפורי גבורה נועזים, ועוד נשמע כאלה בעתיד. ברוך ה', יש כאלו שהצליחו להינצל בדרכים שונות ומגוונות. חיילים וחברי כיתות הכוננות שנלחמו בחירוף נפש והצליחו לחזור בשלום משדה הקרב, תושבי עוטף עזה והאזרחים ששהו שם באותה עת, שהצליחו לשרוד את ההתקפה הנוראית. חלקם מצויים בשבר נפשי קשה עד היום. תמונות הזוועה מלוות אותם בכל שעות היממה, זעקות העזרה שהגיעו לאוזניהם או שהגיעו אליהם בהודעות הווטסאפ מלוות אותם בכל עת.
גם לאחר שנה, שאנו שקועים עמוק בתוך המלחמה, אל לנו לשכוח את הניצולים. מטבע הדברים אנו זוכרים את הנופלים ואת הנרצחים, אבל חובה מוטלת עלינו לתמוך בניצולים ולחזק את ידיהם. נח נשאר בודד בעולם ולא היה מי שיחזק אותו, ונפשו הידרדרה עד שאול תחתיות. אנו ממשיכים לחבק את המשפחות השכולות שאיבדו את היקר להן, לחבק את הפצועים ואת נפגעי הנפש, אבל לא פחות גם את אלו שניצלו מאש התופת ונפשם נותרה שבורה.
