הרב יובל שרלו (ראש ישיבת אורות שאול תל אביב וראש המרכז לאתיקה בארגון רבני צהר)שרייך סוררים וחברי גנבים – לו היינו יודעים כי כך הוא באמת המצב, היינו צריכים בכל מחיר לתבוע את התפטרותם ואת סילוקם מהבמה הציבורית, או להסתלק משם בעצמנו. זהו המקום הנורא ביותר של השלטון המשחית, וכאשר חברה מוכה שוחד ושלמונים אין היא עוד בעלת זכות קיום. גם אם היינו יודעים כי בסילוקם של הנגועים בהשחתה אנו מסכנים עניינים אחרים, כמו את שאלת ארץ ישראל, היינו מעדיפים טוהר מידות ורדיפת צדק, בשל העובדה כי זה יסוד היסודות – "ושמרו דרך ד' לעשות צדקה ומשפט". זו חייבת להיות עמדתנו העקרונית – בראש ובראשונה כלפי עצמנו ("קשוט עצמך ואחר כך קשוט אחרים") ולאחר מכן כלפי כל גורם חיצוני לנו. זהו יסוד התורה.
ברם, חלק מההתמוטטות החברתית שאנו חיים בתוכה כיום מכה כבומרנג עלינו, וחושף לאן התדרדרנו. אין אנו יכולים לסמוך על המערכת המשפטית, בשל העובדה שליקויים כה רבים התגלו בה. רבים מאלה שהועמדו לדין זוכו, שיקולים שאינם ממין העניין נחשפו במהלך חקירות, היא עצמה אינה מתפקדת וגורמת לעינוי דין ועיוותו, היא מוטה לכיוון מסוים ויש בה יסודות דיקטטוריים וכדו'. בסופו של דבר מתגלה בה היסוד של הכורה בור לחברו בעצמו ייפול בו, ומרוב מהפכה שיפוטית היא איבדה את אמינותה בעיני הבריות, ואין אנו יודעים האמנם נגועים אנו בשוחד ושלמונים.
על אחת כמה וכמה שהתקשורת אינה נקייה מהטיית דין. ההפקרה המוחלטת של דיני לשון הרע והלבנת פנים, ההתעלמות השגרתית מהחובה לדייק לאמת ולכוון אליה, העמדת עיקרון החובה להימכר מעל עקרונות אחרים – הביאו למצב שהתקשורת התרגלה לכך שאין היא חייבת עוד במדד האמת. אנו הכרזנו על "זכות הציבור לדעת" כיסוד עליון – דבר שהוא מנוגד באופן מוחלט לתורה, שכן התורה מאזנת בין החובה להיזהר בכבוד הבריות ובהלבנת פניהם ובלשון הרע ובין ביעור הרע והוצאתו לעין כל. במקום בו מופר איזון זה אין אנו יכולים עוד לדעת מה אמת ומה שקר – קשה למנות את מספר התחקירים ומספר הכותרות הראשיות שהתגלו כדברים שאין בהם ממש, או למצער כידיעות שיש פער עצום בין גודל האותיות בו פורסמו לבין קוטן העובדות האמיתיות המרכיבות את תמונת המציאות.
למעלה מכל אלה יש לזכור כי עומדת לו לאדם חזקת הכשרות, ואין אנו רשאים לדון בכיכר העיר כי אם במערכת משפט, מה עוד שחלק קטן מידי של העובדות נחשף, כך שאין אנו יכולים אפילו לפרש כראוי את הכל.
מה אפוא עושים במציאות כה מורכבת זו? אנו נתבעים לעשות שני דברים: ראשון בהם ברמת העיקרון ושני בהם למעשה. בעולם העקרונות אנו חייבים לטפח את האמור בפיסקת הפתיחה שלמעלה, ולקבל על עצמנו לעמוד בניסיון הפשוט. אנו חייבים להכריז מראש כי אם ח"ו יתאמת החשש שהשוחד מצוי בשלטון – אנו לא נהיה חלק ממנו, בשום תנאי ובשום מצב, בשל העובדה שזהו יסוד היסודות של הכל. נקיות ציבורית זו והכרזה חד-משמעית היא חלק מתהליך חינוכי-תורני, בו אנו משיבים את דברי נביאנו למקומם, ומעמידים את יושר השלטון וניקיונו כיסוד האיתן של קיומנו כאומתו של הקב"ה שהוא אמת וחותמו אמת.
למעשה – אנו חייבים להמתין. אין מדובר בהמתנה פסיבית כי אם בהמתנה אקטיבית. ומה טיבה של המתנה אקטיבית זו? משמעה העמדת דיני לשון הרע וחובת ההתרחקות מדבר שקר ואיסור הלבנת הפנים במקומם. אין אנו רשאים להוציא דיבת האנשים רעה עד שתתברר אשמתם, ואין אנו רשאים להיסחף אחר המקובל לדאבוננו בעולם התרבותי של היום. קדושת הדיבור והמחשבה, ושמירה על חרות האדם וכבוד שמו, וההימנעות מחריצת דין קודם שאנו יודעים, אפילו לכאורה, במה מדובר, אף הם יסוד התורה. בשתי דרכים אלה נלך ובהן נתקדש.
(בא תשס"ד)
