רק לא להתרגל

אבא של תלמיד אמר לי: "אני לא מסוגל להקשיב לחדשות. כשאני פותח חדשות, אני נכנס לדיכאון ממש. נמאס לי. אני מרגיש ספוג לגמרי. לא רוצה לשמוע יותר. לא רוצה לדעת. לא רוצה שום קשר. חלאס, זה כבר פוגע בבריאות הנפשית שלי".

חשבתי על הדברים שלו וניסיתי להבין איפה הם תופסים אותי. האם אני מתחבר לגישה שלו? ואם לא נשמע חדשות ולא נתוודע ל'הותר לפרסום' הארור, אז זה אומר שחיילים לא ייפלו? שלוחמים לא יקיזו דם בעזה ובלבנון?

נזכרתי איך למדתי מחבר נוסף מנהג יפה נכון וראוי: בכל פעם שהוא והילדים שלו שומעים במכונית בחדשות על אדם שנפצע או כשהם ראו אמבולנס בדרך, הם מכבים את הרדיו ואומרים פרק תהילים לרפואתם. אולי זה מה שצריך לעשות בכל פעם שאנחנו נתקלים ב'הותר לפרסום': פשוט לעצור רגע ולהגיד פרק תהילים לעילוי נשמת החיילים.

***

יום אחד קיבלנו הזמנה של חברים לחגיגת בר מצווה של הבן שלהם. אנשים אמידים, בעלי דירה רחבה מאוד בגבעת שמואל. ציפיתי לאיזה אולם אירועים או משהו 'פנסי' כמיטב המסורת של המשפחה: אירוע מושקע עם בופה עשיר וסכו"ם יוקרתי שמשתלב עם העיצוב. במקום זה, הם שכרו אולם של בית כנסת. כמה ליגות פחות. מכובד, אבל צנוע ולגמרי לא מנקר עיניים.

אבל במשפחה שהנער מגיע ממנה, העניין הזה פשוט לא עובר. הקודים החברתיים שלהם ברורים מאוד: אתה לא משחק עם הבר מצווה/חתונה של הילדים שלך. נקודה. גם קרובי משפחה שלו, שלא מבוססים כמוהו, ארגנו אירועים נוצצים. הם שקעו בחובות, ובכל זאת עמדו ברף הציפיות המשפחתי. למה? כי אין בכלל שאלה. אתה תמכור כליה בשביל להרים מופע גרנדיוזי כמיטב המסורת.

הסתכלתי על חבר שלי בעל השמחה, שהשתחרר ממילואים לאחר 120 יום, וישר הבנתי: הוא לא באמת היה מסוגל לקיים אירוע מפונפן כאשר חברים שלו נלחמים בביירות. זה לא שייך, ויסלחו לו כל הדודים והדודות שעיקמו את האף, כי הוא הראשון במשפחה שלא מפיק את קיסריה כמו שציפו ממנו.

אז נכון שאנחנו רוצים לשמור על הילדים שלנו, ובכל זאת יותר מכדאי לחשוב מה אנחנו עושים בשביל לא לשקוע בבועת הניתוק. שמעתי על בתים שתולים בהם תמונות של החטופים, של הנופלים, של הגיבורים. משפחות שמסתובבות עם סטיקרים של החיילים, שמנציחות את הגבורה, את המלחמה. שנותנות לה מקום. נכון, אף אחד לא רוצה לצלק את הילד הקטן שלו, ובכל זאת מה לעשות, זו המציאות שלנו.

קראו עם ילדים קטנים פרקי תהילים והסבירו להם שזה למען עם ישראל. עם הגדולים יותר – בקשו מהם לקבל החלטות שנוגעות לשיפור המידות ולשאלה איך נהפוך את העולם שלנו לטוב ושלם יותר. רק לא להתעלם. רק לא להמשיך כאילו כלום. רק לא להגיע למצב שבו אנחנו שומעים את 'הותר לפרסום' הארור הזה, ופתאום אנחנו קולטים שהתרגלנו.

כי יש דברים שפשוט אסור להתרגל אליהם, לא משנה מה יקרה.