מרדכי (מוטי) מרמורשטיין (כלכלן והיסטוריון, ד"ר לתולדות ישראל)מלבד הצבא הסדיר, שתי חטיבות צנחנים במילואים נשאו בעיקר את נטל מלחמת ששת הימים. שש שנים וחצי מאוחר יותר פרצה מלחמת יום הכיפורים, וראו זה פלא: שוב היו אלה שתי חטיבות הצנחנים שעמדו בחוד חנית המלחמה. וממש אותם לוחמי המילואים שנקראו אל הדגל בששת הימים, הם שנקראו שנית אל הדגל ביום כיפור. לא הרגשתי עצמי כמנוצל או כ"פרייאר". להיפך! הרגשתי שאני שייך לנבחרת הלוחמים של ישראל, הרגשתי שכבוד הוא לי להיות בנבחרת הזו, חשתי גאווה גדולה. החיבוק, האהבה וההערכה שקיבלנו אך העצימו את התחושות הטובות.
דידי, בעלה של נכדתי ירדן, ואביהם של ניניי נצר ויאר, הוא מ"פ בחטיבת החי"ר במילואים אלכסנדרוני. הוא נלחם ממש ברגעים אלה בדרום לבנון. דידי וחייליו, וכל חיילי חטיבת אלכסנדרוני, מגויסים מאז שמחת תורה תשפ"ד כמעט לאורך כל השנה, חלק ממנה בלבנון וחלק ממנה בעזה, ובסך הכל כ-330 יום!!! בשמחת תורה תשפ"ה, שחגגנו אך לפני מספר ימים, נאלצו נצר ויאר הקטנים להסתפק בריקוד על כתפיו של סבם, שהחליפו את כתפיו הטבעיות של אביהם.
למי ששכח: דידי וחבריו לוחמי אלכסנדרוני, כמו כל לוחמי המילואים, הם לא אנשי סדיר, הם לא אנשי קבע, הם אזרחים! הם בעלי משפחות, הנושאים בעול פרנסתם לאורך כל ימות השנה. הם נלקחו מאחרי הצאן והמקלדת היישר לתוך סערת המלחמה. עם פרוץ המלחמה הם אמרו שלום לנשותיהם ולילדיהם ויצאו לשדות הקרב, הם מסכנים את חייהם מדי יום כדי להגן על המולדת שנקלעה למצוקה איומה, לסכנה קיומית. הם לא שואלים שאלות, הם לא מפקפקים בערכים שלשמם נקראו. הם מבינים שהמדינה זקוקה להם. הם גם יודעים שהאומה נושאת אותם על כפיים, מעריכה ומעריצה אותם. הם יודעים שהם הנבחרת שעליה אנו נשענים ובוטחים בה, והם אפילו מלאי גאווה וסיפוק.
אבל לא לעולם חוסן.
כל הדברים הנמלצים הללו כוחם יפה לשישה חודשים, לשבעה, לשמונה, לתשעה. הם שנה בצבא. לא הגענו לתקופות גיוס ארוכות כאלה במלחמת יום כיפור. המדינה חייבת להבין שגם לימון – יש גבול ליכולת לסחוט אותו. הרחק מאחוריהם השאירו הלוחמים את נשותיהם הנושאות לבדן בעול הבית, את ילדיהם שאינם מפסיקים להתגעגע, ואת פרנסתם העומדת בסכנה קיומית.
ייאמר כאן באופן נחרץ: דידי, בעלה של נכדתי, מסור בשלמות למשימתו, ואם יידרש ישרת גם עשר שנים, ועוד רבים כמותו. אבל לא לכולם יש את אורך הרוח והיכולת הפיזית והנפשית לעמוד במשימה הזאת.
השנה האחרונה הראתה בעליל שצורכי הביטחון של ישראל מרובים בהרבה מכפי ששיערנו, ולא זו אף זו, הם יגדלו בשנים הקרובות. תמה תקופת האשליות. המלחמה לא עומדת להסתיים. הלוחמים דהיום לא יוכלו לשאת לבדם בעול הביטחוני לאורך זמן רב. מוטב למדינה להביט בעיני המציאות הזו, ולא להתבשם יתר על המידה מהצהרות כאלה ואחרות המצביעות על המורל הגבוה של החיילים. המורל גבוה ועמידת הלוחמים איתנה, אך ככל שהזמן נוקף, יותר ויותר נשים כורעות תחת עול ביתן, יותר ויותר נשים מתקשות נפשית לעמוד בחרדה המתמשכת לגורל יקיריהן, יותר ויותר נשקפת סכנה לפרנסתם של הלוחמים, למשרותיהם, לעסקיהם, ללימודיהם. יותר ויותר לוחמים מתקשים לשוב לשירות שלישי, רביעי וחמישי, יותר ויותר נשים מתחננות לבעליהן לבל יעברו את סף ביתם בדרכם חזרה אל שדה הקרב.
שירות מילואים קרבי של אזרח בישראל ביותר ממחצית השנה איננו מתכון לחיי אזרח בישראל. המדינה תצטרך להרחיב את מעגל הלוחמים. לכולם ברור שיש חיילים קרביים ויש שאינם קרביים, ואי אפשר להפוך את הבלתי קרביים לקרביים. אבל לכולם גם ברור שמספר לוחמי המילואים המגויסים נמוך בהרבה מכלל יוצאי היחידות הקרביות בצבא הסדיר, ויש לצמצם את הפטור ממילואים ליוצאי יחידות קרביות. לכולם גם ברור שהיחס בין קרביים לבין לא קרביים בצבא הסדיר ובעקבותיו במילואים חייב להשתנות.
ובעיקר: אסור שהמדינה תחוקק את חוק הגיוס! שאיננו אלא חוק ההשתמטות, שלפיו מוענק פטור מגיוס לתלמידי הישיבות. לצערי, אינני תולה תקוות רבות בגיוס בני הישיבות החרדיות, אבל לקבל מהמדינה פטור רשמי מגיוס זוהי סטירת לחי מצלצלת ובלתי נסלחת ללוחמים. זאת תהיה יריקה בפרצופם של הלוחמים.
וכמי שנמנה עם בני הציונות הדתית, מגזר שכבר אי אפשר להתעלם ממחיר הדמים הכבד שהוא משלם במלחמה הזאת, אני אומר: לא יעלה על הדעת שמפלגת הציונות הדתית וכל חברי הכנסת מכל המפלגות הנמנות עם הציונות הדתית, ייתנו ידם למעל הזה! המרחק בין תחושת גאווה של לוחמים לבין תחושת "פרייאריות" קצר מאוד, והתחושות הללו יכולות להתהפך בקלות. אסור שזה יקרה.
