אבי רט (מנהל חינוכי ועורך התלמוד הישראלי [מדיסון])אי אפשר שלא לראות את הקשר בין שתי פרשיות שהמכנה המשותף שלהן הוא ריצה, מהירות וזריזות בכל מה שקשור לחסד, בדגש על חסד לאנשים זרים.
בפרשת השבוע הקודם נתקלנו בדמותו של אברהם היושב פתח האוהל, וכאשר הוא רואה מרחוק אורחים מתקרבים, הפעלים שהתורה משתמשת בהם כדי לתאר את מה שעשה משקפים מציאות שכולה זריזות- "..וַיָּרָץ לִקְרָאתָם מִפֶּתַח הָאֹהֶל וַיִּשְׁתַּחוּ אָרְצָה.. וַיְמַהֵר אַבְרָהָם הָאֹהֱלָה אֶל שָׂרָה וַיֹּאמֶר מַהֲרִי שְׁלֹשׁ סְאִים קֶמַח סֹלֶת לוּשִׁי וַעֲשִׂי עֻגוֹת.. וְאֶל הַבָּקָר רָץ אַבְרָהָם". לא רק שאברהם הזקן המתאושש אחרי ברית המילה שלו לא מטיל את מלאכת הכנסת האורחים על אחד המשרתים, ולא רק שהוא עושה אותה בעצמו, אלא שהוא עושה אותה בריצה, במהירות, – כדי לתת לאורחיו את מלוא הכבוד ותחושה שהם אהובים ורצויים.
חלפו השנים, ובפרשת השבוע אברהם שלנו, חיי שרה, אברהם מתמודד עם האתגר של מציאת כלה לבנו יצחק. הוא שולח למשימה החשובה והרגישה הזו את עבדו אליעזר. זה מגיע אל יד הבאר, שם הוא נתקל בילדה צעירה, וכמבחן מבקש ממנה מים עבורו, עבור אנשיו ולגמליו. הפעלים שהתורה משתמשת בהם כדי לתאר את מעשיה של הילדה הזו, לא מותירים ספר בהתכתבותם של פעלים אלו עם אלו של אברהם, אבי האומה, זה שבקרוב יהיה החותן שלה. כך מתוארת רבקה:
" וַיָּרָץ הָעֶבֶד לִקְרָאתָהּ וַיֹּאמֶר הַגְמִיאִינִי נָא מְעַט מַיִם מִכַּדֵּךְ..וַתֹּאמֶר שְׁתֵה אֲדֹנִי וַתְּמַהֵר וַתֹּרֶד כַּדָּהּ עַל יָדָהּ וַתַּשְׁקֵהוּ וַתְּכַל לְהַשְׁקֹתוֹ וַתֹּאמֶר גַּם לִגְמַלֶּיךָ אֶשְׁאָב עַד אִם כִּלּוּ לִשְׁתֹּת.. וַתְּמַהֵר וַתְּעַר כַּדָּהּ אֶל הַשֹּׁקֶת וַתָּרָץ עוֹד אֶל הַבְּאֵר לִשְׁאֹב וַתִּשְׁאַב לְכָל גְּמַלָּיו".
כאשר אליעזר רואה את מעשיה, ואת זריזותה של רבקה בעניין החסד עימו ועם גמליו, אין לו ספק שהיא ראויה להיות כלה ליצחק, ואם העם היהודי.
שאלתו של אליעזר את רבקה היא ברורה וממוקדת: "וַיֹּאמֶר בַּת מִי אַתְּ הַגִּידִי נָא לִי" – מה בית הגידול שלך? מנין ערכי החסד הללו שספגת? והאם את ראויה להיות כלתו של אברהם, אשתו של יצחק, והאימא השניה של העם היהודי אחרי שרה ולפני רחל ולאה ?
אפשר לעשות חסד ואפשר לעשות חסד. אפשר לעשות חסד לאט, עם פנים חמוצות, כדי לצאת ידי חובה. ואפשר לעשות חסד בזריזות, במסירות, בריצה, במאור פנים, באכפתיות ובאהבה, גם במקרים שלא מכירים את נשוא החסד, ואין שום מחויבות כלפיו.
משתי הפרשיות המכוננות הללו, ומשני אבות האומה אנו סופגים לא רק את רעיון החסד והכנסת האורחים, אלא גם איך עושים את זה באופן הנכון והראוי ביותר, גם ואולי במיוחד עם אנשים זרים- בזריזות, בכבוד, ומתוך אהבה.
