פרופסור אביעד הכהן (נשיא המרכז האקדמי שערי מדע ומשפט)אחת החוויות החוזרות ונשנות אצל כל לומד תורה, היא החידוש. פסוקי מקרא או כל טקסט אחר מספרות חז"ל, שנקרא בעבר עשרות ואולי מאות פעמים, מואר לפתע באור יקרות נטען וניתן בו טעם חדש.
לחוויה זו יש כמה ביטויים בעולמה של מורשת ישראל. כך, למשל, במאמר חכמים "בכל יום יהיו בעיניך כחדשים", כאילו היום ניתנה תורה מסיני. ניסוח מאוחר יותר, בדברי הרשב"ם, העיד על הדיאלוג שהיה לו עם סבו רש"י: "אף אני שמואל ב"ר מאיר… נתווכחתי עמו ולפניו [=לפני רש"י] והודה לי שאילו היה לו פנאי – היה צריך לעשות פירושים אחרים לפי הפשטות המתחדשים בכל יום". רוצה לומר: נוסח הפסוקים בעינו עומד, אבל פירושיהם משתנים ומקבלים תוכן גם לנוכח השינויים המתחדשים בעולם. יש ברעיון זה גם כדי ליתן טעם במאמר חכמים הידוע שלפיו "אינו דומה שונה פרקו מאה פעמים, לשונה פרקו מאה ואחד פעמים".
וכל זאת, לא רק בשל כך שכל תוספת שינון מחזקת את הזיכרון, מטעימה ומטמיעה את תוכן הדברים עמוק יותר בתודעה אלא גם בגלל, ואולי בעיקר, משום שדווקא ב"פעם המאה ואחת", אולי יתגלה לך חידוש שלא התגלה במאה הפעמים הראשונות.
אחד מאותם פסוקים שעשויים לקבל משמעות חדשה ועוצמתית בעקבות מאורעות השנה האחרונה, הוא הפסוק שמתאר את ניסיונו של אברהם לקום מן העפר ולהמשיך במעגל החיים למרות כל הקושי, הכאב והצער הכרוכים באבל: "ויקם אברהם מעל פני מתו". לאחר פטירת רעייתו האהובה, מבקש אברהם אבינו "לספוד לשרה ולבכותה".
הגרי"ד סולוביצ'יק ביקש לתת טעם במונח הכפול. לדבריו, ההספד צופה פני עבר, על מה שהיה ואבד, על החלל הגדול שהותיר אחריו הנפטר וצריך למלאו. על המספיד לתאר את דמות הנפטר וייחודיותה, והוא מכוון כנגד יקרו של הנפטר. לעומת זאת, הבכי צופה פני עתיד מכוון כלפי פוטנציאל שטרם מומש וכעת גם לא יוכל להתממש; על תוכניות שכבר לא יתגשמו וחלומות שלא יתממשו.
מו"ר הרב ד"ר אהרן ליכטנשטיין, ראש ישיבת "הר עציון", הסביר כי ביסודו הבכי הוא דבר אישי, פנימי, אינטימי. מפגש של היחיד עם עצמו, עם עולמו ועם מר גורלו. ראיה לכך מצויה במדרש חז"ל (חגיגה ה, ע"ב), כאשר הגמרא שואלת: "ומי איכא בכיה קמיה [=האמנם יש בכי לפני] הקדוש ברוך הוא? והאמר רב פפא: אין עציבות לפני הקב"ה, שנאמר (דברי הימים א, טו) "הוד והדר לפניו, עוז וחדוה במקומו"? לא קשיא, הא בבתי גואי [=בבתים פנימיים יש בכי], הא בבתי בראי [= בבתים חיצוניים אין בכי]. לעומת הבכי האינטימי, ההספד הוא מעמד ציבורי. בדרך כלל אדם מספיד את הנפטר ברוב עם.
יהא אשר יהא, ככלות הכל, מתבקש אברהם לקום ולהמשיך במהלך חייו. קימה זו אינה מבטאת רק תיאור מצב פיזי או פיזיולוגי. יש בה כדי לבטא הוויה נפשית ורוחנית. ודומה שלא לחינם בעולמה של מורשת ישראל מדברים על "לשבת שבעה". לא רק "מתאבלים שבעה" אלא "יושבים שבעה", על הארץ או על כיסא נמוך, אך לאחר הישיבה חייבת לבוא גם קימה.
לפי המנהג הרווח, קימה זו אינה נעשית על ידי היחיד אלא שותפים לה גם חבריו ועמיתיו, בני הקהילה. לפיכך, נוהגים שאין האבל קם משבעת ימי אבלותו בעצמו, אלא באמצעות אחרים המושיטים לו יד ומסייעים להקימו. מעשה סמלי ועוצמתי זה מבטא גם השתתפות אמיתית בצערו של האבל והבעת נכונות ממשית לחלצו מן המצר שהוא שרוי בו, וגם הושטת יד תומכת הצופה פני עתיד ומבקשת לסייע לו לשוב למעגל החיים – מעשה המבטא אחווה וערבות הדדית.
אכן, תהליך הקימה אינו יכול להיעשות בן לילה. מדובר בקימה קמעא קמעא. תהליך ארוך, מייגע, ממושך. כואב, אבל הכרחי. אפשר שגם בחלוף ימים, חודשים ושנים, ולמרות מאמר חז"ל שלפיו "גזרה על המת שישתכח מן הלב", עדיין ייוותרו צלקות שלא יירפאו לעולם. ועדיין, מצוות "הקם תקים עמו" מוטלת עלינו בכל יום, בכל עת ובכל שעה.
למרבה הצער ולמגינת כל לב, בשנה החולפת נתרבו עד מאוד במחננו האבלים למיניהם, שדרושה להם קימה לאחר השבעה – קימה לאחר שבעת ימי האבלות, לכל אותם רבים מביניהם ששכלו את יקיריהם, וקימה לאחר השבעה באוקטובר, לכל אותם שנפגעו ממאורעות אותו יום מר ונמהר, והימים הנוראים שלאחריו בדרכים אחרות: הפצועים בלב ובנפש, העקורים מבתיהם, ובני משפחות החטופים, השבויים והנעדרים.
מי ייתן ונדע להקימם על רגליהם, להשיבם למעגל החיים, להתפלל ולייחל יחד עימם במילותיו של פיוט "לכה דודי", תפילה עוצמתית מאין כמוה: "הִתְנַעֲרִי מֵעָפָר קוּמִי, קוּמִי לִבְשִׁי בִּגְדֵי תִּפְאַרְתֵּךְ עַמִּי, עַל יַד בֶּן יִשַׁי בֵּית הַלַּחְמִי, קָרְבָה אֶל נַפְשִׁי גְּאָלָהּ".
