הרב ד"ר שלום שרון (ראש הקתדרה הבין לאומית לחקר יהדות אתיופיה, הקריה האקדמית אונו)חג הסיגד יחול ביום חמישי (הוקדם משבת). השנה, על רקע מלחמת "חרבות ברזל", מקבלים מסריו של חג הסיגד- חג עתיק, עוד מתקופת ימי שיבת ציון, משמעות עמוקה ורלוונטית מתמיד. השנה האחרונה הייתה שנה של כאב ועוצמה, שנה שבה תחושות גדולות ביותר בחברה הישראלית, כמו הקרבה ומסירות נפש מופלאות, באו לידי ביטוי. משפחות שנקרעו, יישובים שנחרבו ועורף אזרחי שנשא על גבו מחיר מלחמה יקר. המכה שניחתה על החברה הישראלית בתחילת המלחמה היכתה את הציבור בתדהמה. ההפתעה המוחלטת, אובדן בל יתואר של אזרחים ששילמו בחייהם ומאות חיילים וחיילות שנפלו מות גיבורים, אכזריות מחבלי הנוחבה, החולשה שנתגלתה במערכות הביטחון, כל אלה הותירו תחושת הלם והשפלה עמוקה. משפחות יקרות ממשיכות לשלם את המחיר הכבד של נפילת חיילים בכל החזיתות והכאב נורא ואיום. הורים לחיילים, נשים רבות וילדים חוששים ודואגים לבן או הבעל והאב המשרת במילואים.
בתקופה כזו שבה כולנו מחפשים עוגן, מחפשים תשובות, אנו זקוקים מאוד להכוונה, לכלים שבאמצעותם נצליח להתגבר על האובדן הנורא, על רגעי הייאוש והשפל, הכעס והאכזבה, רגעי הפחד והתסכול. אנו זקוקים לקצת מסודו של חג הסיגד, בראש ובראשונה כדי ליצור אפשרות לדמיין מציאות טובה יותר שנותנת תקווה.
סבא שלי נהג לשבת איתי בכפר באתיופיה, לספר לי את הבטחות נביאי ישראל בדבר קיבוץ גלויות. הוא אהב במיוחד לספר את חזון העצמות היבשות. באחת ההזדמנויות שאלתי את סבי: "מתי נגיע לירושלים?" הוא השיב: "עכשיו!". לא הבנתי: "מתי זה עכשיו?", והוא השיב: "ממש עכשיו, עוד קצת נגיע לירושלים". גם הסבא שלו הבטיח לו ש"נעלה לירושלים עכשיו!", אבל למעשה מתברר שכל דור הבטיח לדור אחריו "עכשיו". היו לנו תקופות של חושך ואפלה ובכל זאת הצלחנו לאחוז בתקווה ולא לשקוע בייאוש. גם ברגעי השפל ידענו לקום, להתאושש ולהמשיך ללכת. התקווה לא מבטיחה בהכרח סוף טוב, אבל היא מעניקה כוח להמשיך ללכת ולאחוז במחר. "ומחה ה' א-לוהים דמעה מעל כל פנים וחרפת עמו יסיר". ולפעמים התקווה מתממשת והחלום הזה של שלושת אלפים שנה הופך למציאות. אנחנו כאן.
לצד זה חג הסיגד מבקש מאיתנו לחדש את הברית מחדש. הברית תופסת מקום נכבד בתודעה של התרבות האתיופית. הברית התבססה על קשרי נאמנות בין הכפרים השונים, מחויבות מוחלטת שאינה תלויה במצבי רוח משתנים או בחילופי הזמן והשפעותיו. ברית זאת התקיימה ביחסי שותפות לצד מחויבות עמוקה לתמיכה הדדית, שבועה ועמידה זה לצד זה במצבים המאתגרים של החיים. ברית כזאת העניקה תקווה וביטחון אצל כל הצדדים. ברית זאת איננה חוזה או אמנה בין שני צדדים שבאו להסדיר בניהם עניינים שונים. זה משהו אחר. זאת ברית הכתובה בלב מתוך אמון מלא בין אחד לשני. ברית זאת עלולה, עם הזמן, להיחלש ועלולים להיווצר בה סדקים בנאמנות.
חג הסיגד זימן את כולנו, מידי שנה, לחשבון נפש ציבורי. הוא יצר את ההזדמנות לחידוש הברית ולחיזוק הנאמנות בין הכפרים השונים. חג הסיגד מבקש מאיתנו להפסיק את שיח האשמות ההדדיות, את העיסוק המסיבי, הציני והמזלזל. להפסיק את השיח שמחלק אנשים בין מחנות. ויותר מזה, את החלוקה בין אם 'אתה משלנו' או 'אתה לא משלנו', וחמור מכך את המחשבה אפילו שכל מי שהוא 'משלנו' אוטומטית הוא טוב וכל מי ש'אינו משלנו' הוא אוטומטית רע, מסוכן ומטורלל. חג הסיגד מבקש מאיתנו לא ליפול כשבויים למצב סטטי של תגובתיות של מצפון רע, שנאה, תאוות נקם והאשמה. חג הסיגד מבקש מאיתנו להציב מראה מול עצמנו ולעבור משיח של האשמה לשיח של אחריות אישית.
אין קבוצה בחברה הישראלית, שלאחר השבעה באוקטובר, נשארה אדישה ולא עברה איזשהו תהליך של ישראליזציה. חג הסיגד קורה לנו לנצל את ההזדמנות שנוצרה ולחדש את הברית, להחזיר את התקווה, את האמון ההדדי, בין הקבוצות השונות, יהודים, מוסלמים נוצרים, ספרדים, אשכנזים, עולים חדשים, ותיקים, חילוניים ודתיים המרכיבות היום את החברה הישראלית הנפלאה שלנו.
חג הסיגד גם מספק לנו כלים איך לעשות זאת. חג הסיגד, בדומה למעמד הר סיני, התקיים בהר. חלק מן העולים אל ההר נשאו על גבם או על ראשם אבן כדי לציין הכנעה והתבטלות בפני הא-לוהים. חג הסיגד מבקש מאיתנו לשים אבן על הכתף ועל הראש שלנו, מתוך אמונה שעלינו להוריד את עצמנו ולהכיר את נבכי נשמת הזולת. לראות את ה"שגעונות", את מה שנדמה כיציאה מהנורמה – כמשהו שאפשר להכילו ולהבינו. חג הסיגד מבקש מאיתנו להניח את אבן ההכנעה על ראשנו, להתכופף ולהעציב את תחושת הגורל והייעוד המשותף. ובא לציון גואל.
