מירון ח. איזקסוןאברהם העברי פותח את מהלך עמנו בכל המובנים: ישנם שלכאורה ברורים לגמרי, וישנם יותר סמויים. האחרונים לעיתים "מסתירים" את עצמם מאחורי מילות מפתח או רמזים שונים. למשל, שיחתו הקצרה של אברהם עם בנו יצחק בדרך להר המוריה. בפרק כ"ב פסוק ו' אנו לומדים על "החלוקה בנטל": אברהם לוקח את עצי העולה ומניחם על בנו, וביד הוא לוקח את האש ואת המאכלת. תיאור דרמטי וציורי ביותר. מילות הסיום של הפסוק הן: "וילכו שניהם יחדו". דהיינו, לא רק ששניהם הולכים לעבר ההר, אלא שהם הולכים ביחד ובשותפות המעשה. בפסוק הבא שיחתם הקצרה עם השאלה הגורלית: "ואיה השה לעולה". יצחק, אגב, נמנע מלהזכיר את המאכלת ומסתפק באזכור האש והעצים. מתשובת אברהם בוודאי יכול היה יצחק להתחזק בתחושתו שהוא עצמו אמור להיות העולה. ובכל זאת, בסוף הפסוק שוב: "וילכו שניהם יחדו". דהיינו, קרבתם הנפשית והגופנית נותרה ללא שינוי.
קרבה זאת היא המסגרת הקובעת לשיחתם. נדמה לי שהתורה מכוונת את תשומת ליבנו לעומק נוסף. בפרשת "לך לך" מתוארים היחסים המורכבים והמרשימים בין אברהם לאחיינו לוט. והנה פרידתם מתוארת בלשון מיוחדת (פרק י"ג פסוק ה ואילך); "ולא ינשא אותם הארץ לשבת יחדו, כי היה רכושם רב ולא יכלו לשבת יחדו". התורה הפלאית מדווחת גם במקור קודם זה על היחס הרגשי בין השניים תוך שימוש במילה "יחדו" פעמיים. הארץ "לא נשא" אותם לשבת יחדיו, אז מצטרף המידע על רכושם הרב, ושוב נאמר "ולא יכלו לשבת יחדו". בהקבלה הפוכה למתואר אצל אברהם ויצחק כאשר שאלתו הנוקבת של יצחק לא משנה את מצב ה"יחדיו" שלהם, כאן הרכוש הרב הוא החיבור והחיזוק דווקא למניעה של אברהם ולוט להיות יחד. כמו כן, כאן מדובר על ישיבה משותפת, ובפרשת "וירא" מדובר על מהלך אקטיבי ומשמעותי יותר של הליכה משותפת לצורך מטרה זהה. ראוי להוסיף שגם לאחר פרידתם, אברהם אבינו חש אחריות מלאה כלפי אחיינו לוט והוא יוצא למלחמה כדי להצילו!
דוגמה זו מדגישה את הממד הפלאי בתורה בכל הנוגע לניסוחיה ולרמזיה הלשוניים. היא גם מעוררת לענ"ד עוד מתחילת דרכו המהפכנית של אברהם את שאלת "היחדיו" במסגרת שליחותו בעולמנו. מתי אפשרי ללכת יחדיו? מי מסוגל לשיתוף שכזה? מהם הגורמים, שלמרות הקושי הרב שבהם, נכון לנו להשאר יחדיו, ומהם הגורמים שבגלל הקושי הרב שבהם ישנו איום ממשי על קרבת הלב והגוף?
דמותו של אברהם אינה מעוררת אפוא בעולם "רק" את השאלה העקרונית של אמונה בה' ואת המהלך ההיסטורי-אמוני של עם שלם בעקבות אמונה מהפכנית זאת. הדילמות האנושיות מתעוררות ומחפשות את מקומן: השיתוף בין בני ישראל לבין עצמם וכן בין בני ישראל לאומות אחרות רלוונטי מתחילת דרכו של אבינו אברהם.
גם עמידתו של אברהם לפני ה' בשאלותיו ובבקשותיו לגבי גורל סדום אינו "רק" דיון עקרוני בצדק שבעולם. כאשר אברהם מדגיש ושואל: "השופט כל הארץ לא יעשה משפט" (י"ח, כ"ה), דומני שעלינו לשים לב למילת המפתח "משפט", ולחזרת שורש זה פעמיים באותו פסוק ובסמיכות רבה. נראה שאברהם מכוון לשתי שאלות סמויות וחשובות: האם השופט הבלעדי והקובע לגבי היקום כולו מעוניין גם במשפט צדק פרטני? האם בצד ההשגחה הכללית, אנו חותרים לאבחן גם את ההשגחה הפרטית?! חושבני שאפשר לקרוא את מילות פסוק זה כך: האם הבורא את הכל מתעניין גם בחייו האישיים של אחד מברואיו הרבים? ולא רק זאת. הדגש הוא על עשיית משפט. לא דיבורים של צדק ומשפט בלבד אלא מאבק אקטיבי לטובתם. גם בכך מוביל אברהם אבינו דרך חלוצית: משפט שרלוונטי לכולם. יש בו דרישות ברורות ולא קלות, ויש בו הערכה אמיתית ליכולת המין האנושי בכלל ושל ישראל בפרט.
גם ב"חיי שרה" ממשיכות התובנות והרגישויות נדיריות בכל הנוגע לאנושיותו של אברהם אבינו: אברהם לא מבכה את שרה באופן רגיל. הפועל בו משתמשת התורה הוא "לבכותָה". לכאורה לא מדובר רק על קיום בכי על גורלה של רעייתו האהובה, אלא על מצב שאברהם בוכה אותה עצמה ולא עליה. הרגישות הרבה של אברהם אינה מסתלקת ממנו מעת שהוא אמור להפוך "לאב המון גויים" ולמי שינחיל את יסוד המצוות לממשיכיו. בעומק הדברים, דווקא מפני מחויבותו האמונית הגדולה, הוא גם זה המסוגל לאהוב את רעייתו ולסגל את עצמו לבכות את אהובתו ולא רק על אהובתו.
ועוד. גם אליעזר, עבדו ושליחו הנאמן של אברהם, מובל על ידי צמד המילים שהן חותמו של אברהם: חסד ואמת: "ועשה חסד עם אדני אברהם" (כ', י"ב), ועוד. העבד גם משתמש בפירוט סיפורי כאשר הוא מציג את מטרת שליחותו. העובדה שהעניין האמוני-יהודי עובר ונלמד באופן סיפורי ופלאי היא גם כן חלק ממורשתו של אברהם אבינו. הקריאה בפסוקי הפרשות העוסקות באברהם, תוך ערנות למילות מפתח מסוימות, מרחיבה ומעמיקה את מה שניתן ללמוד על אבינו הראשון.
