הרב אברהם רזניקוב (רב המרכז הרפואי איכילוב, תל אביב)מספר הנרצחים והחטופים המוחזקים בשבי ארגון הטרור בעזה, הובילאת מערכת הביטחון, מערכת הבריאות והרבנות הראשית להתמודד עם שאלות מכריעות וגורליות שקשורות בחיי אדם כמו למשל איך לקבוע את מותם של חטופים שהוחזקו בשבי חמאס עפ"י עדויות שונות, כשהגופות אינן בפנינו.
המספד הראשון המתואר במקרא הוא המספד אשר עושה אברהם לשרה בפרשתנו, "וַתָּמָת שָׂרָה בְּקִרְיַת אַרְבַּע הִוא חֶבְרוֹן בְּאֶרֶץ כְּנָעַן וַיָּבֹא אַבְרָהָם לִסְפֹּד לְשָׂרָה וְלִבְכֹּתָהּ "(בראשית, כ"ג ב'). התורה כותבת "ויבא אברהם"– מהיכן הגיע? רש"י פותר את הבעיה הטכנית, אך לא את השאלה העקרונית. "ויבא אברהם – מבאר שבע" (שם). הרמב"ן חולק, ומעלה שתי אפשרויות, האחת, שאברהם הגיע לאוהל שרה, אך אין הכוונה שהגיע ממקום אחר. דרך נוספת מעלה הרמב"ן "או שיהיה לשון 'ויבא' לאמר שנתעורר אברהם להספד הזה והתחיל לעשותו, כי כל מתעורר ומתחיל במלאכה יקרא בא אליה…" (שם). לפירוש זה 'לבוא' אין הכוונה – להגיע ממקום אחר, אלא לשון זירוז.
במדרש מובא הסבר נוסף מהיכן בא אברהם, "ריש לקיש משמו רבי לוי אמר, מקבורתו של תרח לשרה בא" (בראשית רבה, נ"ח, ה'). ללמדנו שעניין הקבורה היה חשוב אצל אברהם ולשם כך הרחיק נדוד עד לחרן. מעשה החסד של אברהם נקבע להלכה, וכתב הרמב"ם "שזו מצות עשה של דבריהם לספוד המת, והיא גמילות חסד שבגופו" (אבל פי"ד ה"א). ואף על פי שמצות עשה של דבריהם היא, מכל מקום הרי זו בכלל מה שכתוב בתורה, "ואהבת לרעך כמוך", והטור והשולחן ערוך כתבו, "מצוה גדולה להספיד על המת כראוי" (יו"ד שמ"ד א').
משפחות שגילו מעדותם של מי שחזרו משבי החמאס כי קרובם מת בשבי, התעוררו לשאול כיצד ינהגו כשאין טכס לוויה ואין קבורה, האם יש עליהם לקרוע קריעה? האם עליהם לשבת שבעה? וכשיושבו ויקברו בקבר ישראל האם על המשפחות יהיה שוב לשבת שבעה, לקרוע קריעה פעם נוספת?
במסכתות קטנות נאמר, "הרוגי מלכות…מאימתי מתחילין להן למנות, משעה שנתיאשו מלשאול אבל לא מלגנוב… מצאוהו איברים איברים אין מונין עד שימצאו ראשו ורובו, רבי יהודה אומר השדרה והגולגולת הרי הן רובו" (פ"ב הל' ט'-י', י"ב). באר רבינו יהונתן, "מאימתי רשאין להתאבל עליהם, שהרי עדין לא נסתם עליהם הגולל שהרי לא ניתנו לקבורה. ומאימתי מונין להם, כלומר שיהיה להם כסתימת הגולל. משנתיאשו מלשאול, כלומר יום ויום טורחין ומבקשים הקרובים מאת שרי המלך שיניחו להם לקברם וכיון שדעתם לקברם למה יתאבלו עליהם, אבל משנתיאשו מהם, אותו היום להם כיום שייסתם עליהם הגולל וחייבין להתאבל עליהם ימים רבים שאין המלך מרגיש עליהם, ואף על פי שדעת הקרובים לגנוב אותם ולקברם אפי' הכי מתאבלין עליהם דמילתא דלא שכיחא להו הוי" (על רי"ף מו"ק י"ח ע"א).
ה'בית יוסף' הוסיף, שעל אף שייתכן ויצליחו לגנוב ולהביאו לקבר ישראל, כיוון שהדבר אינו מצוי, מרגע שתייאשו מלקבור, מתחילה האבלות. ובכל מקרה מתבאר מן הדברים במי שלא ניתן לקבורה שאנינות לא חלה משום שאינם יכולים לפעול לקבורתו. וכך פסק השולחן ערוך (יו"ד שע"ה, ה'-ז').
בהגהות מיימוניות מובא מעשה ביהודי שנהרג והשליכוהו בנהר הריינוס וזה היה בר"ח טבת ובקשוהו בניו ימים רבים ולא נמצא. ובר"ח אדר בא לפני חמי ר' אליקים ב"ר יוסף ולפני זקני ראב"ן במגנצא ושאל כדת מה לעשות. הראבי"ה הורה לשבת שבעה ושלושים משנתיאשו לבקשו. גם ראשונים אחרים טענו שייאוש לאחר שלשים כדין שמועה רחוקה.
בשמועה רחוקה נוהג אבלות רק שעה קלה, וגם אז אינו נוהג כל דיני האבלות רק די במעשה אחד של אבלות, כגון חליצת הנעליים או להתיישב על גבי קרקע, ומיד אחר כך הוא יכול לנעול נעליו או לקום. ופסק השולחן ערוך "ואם נמצא אחר שנתייאשו ממנו, אין הקרובין צריכים לחזור ולהתאבל, אלא הבנים, אם הם שם בשעה שנמצא מתאבלים אותו היום דלא גרע מליקוט עצמות אביו, אבל אם אינם שם, ושמעו אחר שעבר היום, אין צריכין להתאבל" (יו"ד שע"ה ס"ו' וז' וט"ז ס"ק ב').
עולה מתוך דברי השולחן ערוך שיושבים עליו באבלות כיום ליקוט עצמות, "כל מי שחייב בקריעה ובאבלות בשעת מיתתו של הנפטר, חייב לקרוע את בגדיו בשעת ליקוט העצמות. הקרע יהיה קרע שאינו מתאחה, בדומה לקרע שקורעים בעת המיתה (שו"ע שם, א'-ב'). קרובי הנפטר חייבים בכל דיני האבלות ביום ליקוט העצמות, משך יום אחד שאין לילו עמו. והחכמת אדם כתב, "ומי שטבע במים וכבר נתיאשו מלבקשו עוד ונהגו אבילות ולאחר שעברו ימי האבילות נמצא המת והובא לבית הקברות אינו צריך לנהוג אבילות רק אם הוא אביו צריך לקרוע" (שער השמחה כלל קס"ב ס"ט).
