הרב אליעזר חיים שנוולד (ראש ישיבת ההסדר 'מאיר הראל' מודיעין)ממשלת ישראל קבעה שלוש מטרות למלחמה בעזה, והכריזה על כך בפתיחתה: חיסול התשתית הצבאית של חמאס, הסרת שלטונו ברצועה ויצירת תנאים להחזרת החטופים. מאז כבר יותר משנה למלחמה, וניתן לומר שהושגו הישגים חסרי תקדים בכל אחת משלושת המטרות שהוגדרו, אולם עדיין לא הושלמה המלאכה והמטרות לא הושגו במלואן. אחד המכשולים בדרך להשגת המטרות במלואן הוא המשך השליטה של חמאס במענה ההומניטרי. כל זמן שהחמאס משתלט על השיירות ההומניטריות באופן בלעדי, והוא זה שמחלק את האוכל לאוכלוסייה שם, הוא הריבון והשולט בפועל באוכלוסייה בעזה, ומעמדו נשמר.
בתרבות הערבית יש מספר פתגמים על פיהם מי שמחלק את האוכל הוא השולט: "ילי יאכל מן ח'בז אלסלטאן יצ'רב בסיפה" (يلي ياكل من خبز السلطان يضرب بسيفه). תרגום: מי שאוכל מהלחם של הסולטאן מכה בחרבו, כלומר נלחם עבורו – אם אתה אוכל מלחמו אתה עושה מה שהוא אומר ומציית. או: "ילי יאכל לקמתי יסמע כלמתי" (يلي ياكل لقمتي يسمع كلمتي). תרגום: מי שאוכל מהאוכל שלי יקשיב למילה שלי. (תודה לידיד מומחה לערבית על ההפניה למקור).
החמאס מספסר במוצרים כדי לחזק את מעמדו וכדי למלא את שורותיו מחדש בלוחמים מקרב האוכלוסייה. גם אם יש בקרב האוכלוסייה כאלה שנקעה נפשם משלטון החמאס, הם אינם יכולים לעשות מאומה משום שהוא משליט עליהם את מרותו באלימות קשה וברצחנות.
ראש הממשלה קרא לאחרונה למי שמחזיקים בחטופים להביא לשחרורם, ובתמורה יקבלו חמישה מיליון דולרים על כל חטוף, וכן חופש מעבר לצורך הגליה למדינה שלישית. זהו סכום נכבד, וודאי לתושבי עזה, אולם קרוב לוודאי שכל זמן שחמאס שולט בשטח והאוכלוסייה אינה משוכנעת ששלטונו לא ימשיך גם בעתיד, אף אחד לא יסכן את חיי משפחתו וישתף פעולה עם קריאה זו, גם תמורת הסכום הזה.
הפתרון המתבקש כבר זמן רב, הוא יצירת מנגנון נכון שיעביר את השליטה במענה ההומניטרי לידי ישראל באמצעות צה"ל. השליטה בחלוקת המזון, למרות שמדובר באוכלוסיית אוייב, היא מפתח למכלול של יעדים אסטרטגיים. כבר אמר החכם מכל אדם: "אִם רָעֵב שׂנַאֲךָ הַאֲכִלֵהוּ לָחֶם וְאִם צָמֵא הַשְׁקֵהוּ מָיִם, כִּי גֶחָלִים אַתָּה חֹתֶה עַל רֹאשׁוֹ וגו'" (משלי כה כא). "ופירש זה שכאשר שונא שלך הוא מקבל ממך, וזה כאשר אתה נותן לו לחם, והוא חפץ לקבל ממך, ובדבר זה הוא נמסר לידך, שהוא מקבל, שכל אשר מקבל מאחר בזה הוא נמסר בידו והוא תחת רשותו" (מהר"ל 'אור חדש' עמ' מח).
אמנם יש גורמים שמתנגדים לכך מסיבות שונות, אולם אם הדבר לא ייצא אל הפועל, קשה לראות כיצד יושגו מטרות המלחמה בעזה בעתיד הנראה לעין.
בפרשתנו (בראשית כו טו-לג) אנו קוראים על הסכסוך בין יצחק ואבימלך סביב חפירת בארות המים ועל קריאת השמות על הבארות. אחד ממקורות המחיה העיקריים שלהם באותם ימים היה עדרי הצאן, לשם כך היו זקוקים למרעה ולכמויות גדולות של מים. בשטח המדברי של הנגב, המים הוא משאב אסטרטגי. לעבדי יצחק היתה מיומנות מיוחדת באיתור מקורות מים תת-קרקעיים, וכריית בארות כדי להגיע אליהם. אולם הפלישתים טענו שהשטח שייך להם וממילא המשאב הזה שהוצא מאדמתו, שלהם (רש"ר הירש כאן).
הרמב"ן מעלה את השאלה לשם מה הוזכר סיפור הסכסוך על הבארות? ואינו מוצא לכך הסבר בפשט: "ואין בפשוטי הספור תועלת ולא כבוד גדול ליצחק, והוא ואביו עשו אותם בשוה, אבל יש בדבר ענין נסתר בתוכו, וכו'" (שם פס' כ). לעומתו פירש האברבנאל שיש צורך גדול בהזכרת פרשה זו ויש בה עקרון אסטרטגי, לשעה ולדורות. המאבק על מקורות המים והמרעה וקריאת השמות על הבארות הוא לא רק מאבק על משאב חיוני אלא על השליטה והריבונות על השטח, כי מי ששולט במקורות המים ומקורות המחיה הוא הריבון בשטח: "ולדעתי יש כבוד גדול ליצחק ולכן ייכתב פה. ולפי שכל הדברים עשה יצחק בגודל לבב כאלו הוא היה אדון הארץ, ולכן בבואו בבאר שבע נראה אליו השם והבטיחו אנכי א-להי אברהם אביך אל תירא. רוצה לומר אני שנתתי לאברהם אביך כח לנצח את המלכים ואני הנותן לך כוח לעשות חיל ולכן לא תירא מאנשי גרר ולא מעניין הבארות שעשית כי אתך אנכי בכל אשר תעשה" (אברבנאל שם בהתרת השאלה החמישית).
