הרב שי פירוןועַתָּ֗ה כִּתְב֤וּ לָכֶם֙ אֶת־הַשִּׁירָ֣ה …לְמַ֨עַן תִּהְיֶה־לִּ֜י הַשִּׁירָ֥ה הַזֹּ֛את לְעֵ֖ד בִּבְנֵ֥י יִשְׂרָאֵֽל"
מרתקת המחשבה שהמצווה האחרונה בתרי"ג מצוות, זו הבאה ממש לקראת סיום חמשת חומשי תורה, היא המצווה המטילה חובה אישית על כל אחד ואחד לכתוב לעצמו ספר תורה. " אמר רבה: אעפ"י שהניחו לו אבותיו לאדם ספר תורה, מצוה לכתוב משלו, שנאמר 'ועתה כתבו לכם את השירה'".
בפשטות נראה שהביטוי "השירה הזו" מתייחס לשירת האזינו. בפרשנים יש שתי גישות להסביר את דברי רבה: הרמב"ם (הלכות ס"ת פ"ז ה"א) טוען שאכן 'השירה הזו' היא רק שירת האזינו, אבל מכיוון שאין לכתוב את התורה "פרשיות פרשיות" הרי שנוצר חיוב לכתוב את התורה כולה. לעומתו, פרשנים אחרים (רש"ר הירש, הנצי"ב ועוד) אומרים, בצורות שונות, שהביטוי 'השירה הזו' מתייחס לתורה כולה. התורה כולה נקראת שירה מפני שהרצף, התמונה הכוללת מתחילה ועד סוף – הכרחיים להבנתה.
מדוע חייב אדם לכתוב לעצמו ספר תורה?
באופן פשוט ניתן לומר שכתיבת ספר תורה באה כדי לשנן. היא מבטיחה את העמקת הזיכרון, השליטה בפרטים. "כי כתיבת התורה הוא בשביל ברור המדמה, כי עיקר הכתיבה הוא בשביל הזיכרון, כמו שכתוב, כתב זאת זיכרון בספר וכו'" (רבי נתן, ליקוטי הלכות).
בהמשך לכך, ניתן לקשור את המצווה לעמל התורה, "רמז שאדם צריך להתייגע בעצמו בתורה וע"י כך יכול למצוא חלקו" (לשון ה"אמרי אמת" מגור).
ניתן להבין מדברי רבי צדוק הכהן מלובלין, שהרעיון המסתתר מאחורי מצוות כתיבת ספר תורה הוא האחריות להפצת התורה: "שיהיה השארה בעולם הזה, ואף דמדינא דברים שבעל-פה אי אתה רשאי לאומרם בכתב, מכל מקום אחר שהותר לכתוב הרי כתיבתם מצוה ובכלל מצות כתבו לכם, שעיקר הכוונה שיהיה קיים לדורות". יש להבין עד כמה הרעיון הזה מהפכני. הרבה לפני המצאת הדפוס, היהדות מצאה דרך להפיץ את התורה באמצעות ציווי אישי המוטל על כל יהודי לכתוב ספר תורה אחד.
יתכן, והדגש הוא לא רק על הכתיבה אלא בעיקר על היחס המתלווה אליה. זו הסיבה שהתורה נקראת שירה. המצווה היא לכתוב את התורה מתוך יחס נפשי עמוק כפי שהשירה מעוררת בנפש. המצווה היא לא כתיבה, העתקה, אלא להרגיש תחושה של יצירה והתפעמות בעת כתיבת התורה: " ורבים מהדברים העיוניים אי אפשר להבין על בוריים אם לא יהיה הרגש גם כן מוכשר כראוי, ועל כן נקראת התורה גם כן שירה כמו שנקראת מצוה, על כן צריך להסתייע עם הכוח המיוחד להרגיש דברי אלוקים חיים, שאינם מתבררים כי אם ללב טהור" (הרב קוק).
אולם, על יסוד המשך דבריו של רבי צדוק אני מבקש להציע פרשנות אחרת. המצווה היא לא לכתוב את ספר התורה, אלא את ספר התורה שלך, "כִּתְב֤וּ לָכֶם֙ אֶת־הַשִּׁירָ֣ה". "ועל כן הזהירו הקדמונים לכתוב כל מה שמחדש … כי אין אדם יודע איזה יכשר ואולי הוא החידוש של תורה שבעל-פה השייך לחלקו שלא נגלה עדיין לשום אדם בעולם. והוא לכך נוצר להביא חידוש תורה לעולם הזה וצריך שלא יאבד באבדו חס-ושלום". המצווה היא לחדש, לפרש. להמשיך את גילוי התורה בעולם. לא להסתפק במה שלמדנו בעבר, "אינו מקיים התורה משום מנהג אבותיו שהרגילו אותו בו, אלא שמקבל עליו התורה והמצות בכל לבו מחדש" ("כתב סופר").
עם תום לימוד התורה, בהגיע הלומד למצווה תרי"ג, הוא מצטווה לקום על רגליים עצמאיות ולכתוב לעצמו גם את ספר התורה 'שלו'.
(נצבים תשע"ט)
