אלינור רחימי (יוצרת וכותבת תוכן, מעצבת גרפית er1313@gmail.com)אחד מסימני השאלה היותר גדולים ברווקות, בעיקר בזו הבוגרת יותר, הוא עד לאן מגיעה ההשתדלות ואיפה מתחילה האמונה. האם אנחנו צריכות וצריכים לשבת ולחכות שיגיע האחד המזומן לי 40 יום לפני שנוצרתי, באמונה שלמה שהוא יגיע בלי שום מאמץ מצידי, או לפעול ולהשתדל: להירשם לאפליקציות היכרויות, לפנות לשדכנים, לצאת לטיולי פנויים פנויות, וכל התארגנות אפשרית שיש בה גברים ונשים שמחפשים אהבה ואפילו להסכים להצעות מאמא, לא עלינו.
יש שיגידו שזה לא סותר, שאנחנו צריכים גם להאמין וגם להשתדל. כי בסופו של דבר, יש מישהו למעלה שאנחנו צריכים להראות לו שאנחנו מוכנים ורוצים להקים משפחה כדי שנהיה ראויים שהוא יחשוף בפנינו בדרמטיות את החצי שלנו מאחורי וילון מספר אחת (ילידי ניינטיז כמוני יבינו את הרפרנס), אבל עד כמה נכון להשתדל? האם יכול להיות שיש דבר כזה "השתדלות יתר", שאולי יכולה לרמז להוא למעלה שאנחנו כבר לא ממש מסוגלים לסמוך עליו ולהאמין שמה ששלנו יגיע עד אלינו משל היה משלוח אקסקלוסיבי ב"וולט"?
אישית אני לא חושבת שהצלחתי למצוא תשובה שתניח את דעתי, כי תמיד יקנן בי חוסר ביטחון וחשש שאולי פספסתי משהו, אולי לא עשיתי מספיק, אולי ביררתי בטעות מישהו שבכלל יועד לי ואני מתעקשת להתכחש לזה. ואולי בכלל אין אדם בעולם ששייך לי ואני לו.
ומצד שני, איפה האמונה שלך, גברת? הוא קרע את הים ועשה ניסים גדולים לאימותינו ולאבותינו. מה זה בשבילו לארגן לך, הקטנה, אהבה בלי תנאי? שחררי. אבל אולי זו רק אני. בסופו של דבר, יכול להיות שזה פשוט כמו לשתול זרע, ואז לסמוך על הקב"ה ולהאמין שהוא יביא את הגשם ויגרום לו לצמוח.
אז מה שנשאר לנו זה רק לעשות את הכי טוב שאנחנו יכולים ויודעים עכשיו, ויחד עם כל זה להאמין שיש מי ששומע ורואה כמה אנחנו רוצים וראויים לאהבה אמיתית, והוא מחכה לזמן הנכון ביותר עבורנו כדי שזה יקרה. וכמובן, שתמיד יהיה לנו רק טוב ועוד יותר טוב ועוד יותר טוב (כן, נו גם אני נדבקתי).
