מערכת שבתוןהדס דיין
אני חושבת שאחד הדברים המבורכים שקרו לי בזמן הקורונה הוא שהפסקתי את המרוץ. לפני הקורונה היומן שלי היה "פולי בוקד", מלא שבועיים קדימה בכל מיני אירועי פו"פים למיניהם – ערב משחקים פה, ספיד-דייט שם, הרצאה של רווק שהצליח(!) להתחתן בגיל 30, ערב היכרויות במסווה של שיעור תורה, אירוע בבר-אילן, סופ"ש היכרויות בצפון מארחים יועצי זוגיות שהתחתנו בגיל 20 ובאים להתנשא עליכם שהם יודעים בדידות מהי והם יודעים מה יוציא אתכם מהרווקות, ועוד היד נטויה. לחלק מהאירועים האלה הגעתי לא כי באמת התוכן שלהם עניין אותי, אלא כי שיערתי שהוא יהיה פוטנציאלי מבחינת היכרות.
לכל אירוע כזה הייתי נערכת בעיקר פיזית ולוגיסטית: דואגת לטרמפ עם חברה או בקבוצה ייעודית שנפתחה לאירוע, וכמובן – 6 חודשים בשמן המור והתגנדרות עד דלא ידע. בין היתר, זה כלל חפיפת השיער ומשיחה של קרם לחות וגלייז כדי לרסן אותו קצת, כי ב"ה כוח המשיכה לא פועל על השיער שלי. השיער שלי לא נכנע לחוקי הפיזיקה חחחח.
והאמת היא שאחרי כל ההכנות האלה וההשתדלות, לרוב הייתי חוזרת ללא "הישגים". וכל פעם מחדש הייתי חווה מטוטלת של רגשות: ציפיות, אכזבות, תקוות, אשליות, הידלקות, שיברון לב. ככה. פעמיים בשבוע. לפעמים שלוש.
ואז באה הקורונה – והצילה אותי מעצמי. הושיעה אותי מרכבת ההרים הרגשית שחוויתי בגלל זה. אירועים בוטלו או נדחו – למועד לא ידוע, עד שבסוף בוטלו בעצמם. בגלל הנגיף הזה, נאלצתי להישאר יותר בבית או בדירה. וגיליתי שאני חוסכת לעצמי הרבה רגשות שליליים. פתאום הסוללה שלי, שכל כך התרוקנה, קצת חייכה. כי עוד נשארה בה קצת אנרגיה והיא לא רצתה להגיע לאפס אחוז.
יחד עם זאת, עדיין לא מצאתי את המטען שלי. ולמרות שקיימים כל מיני סוגים יפים ומבורכים של מטענים, כמו משפחה, חברים, לישון (כן, גם זה תחביב!), שגם הם ממלאים באנרגיה ברמה כלשהי, מאוד הייתי רוצה למצוא בן זוג ולהשלים את הסוללה למאה אחוז.
