הרב ד"ר עידו פכטר (נאמני תורה ועבודה והפורום לשיח יהודי עכשווי. מייסד תנועת תכלת – יהדות של השראה)על פי הערכות שפורסמו בתקשורת, בין שליש למחצית ממאה החטופים שעדיין מצויים בשבי חמאס אינם בין החיים. עובדה זו גורמת לחלקים בתוכנו להבחין בינם ובין החטופים החיים. כך, למשל, צוטט השר סמוטריץ' באמצעי התקשורת (הוא לא הכחיש): "על הגופות אני לא מתכוון לשלם מחיר. שום מחבל לא יחזור על גופה. הן (גופות חטופים ע.פ) יוחזרו במבצעים". כוונתו כמובן למבצעים צבאיים. המשמעות ברורה: מבחינתו, לא בטוח שכל החללים בכלל יוחזרו. רק מי שיהיה אודותיו מידע מודיעיני מהימן ביום מן הימים, ניתן יהיה להשיבו. אם בכלל. וכמה זמן זה ייקח? אין לדעת.
אני רוצה להתנגד בכל תוקף לתפיסה הזו. נפתח בטרמינולוגיה כי היא משקפת את התודעה. השר סמוטריץ' כינה את החטופים שאינם חיים 'גופות'. וזה כינוי נורא. כי גופה לא רק מבטאת אדם מת; זהו כינוי שמתייחס לממד החומרי של המת. גוף לבדו לפנינו, נטול פנים, זהות ואישיות. מי שתופס כך את החטופים, אין פלא שהוא לא רואה אותם "שווים" כמו מחבלים חיים.
אבל החטופים שאינם בין החיים אינם 'גופות'. אדם שנפטר ונקבר, והמשפחה עברה עליו את כל תהליכי האבל, וזכרונו נחקק והונצח בין החיים, ונעשתה הפרדה תודעתית בין הנפש ובין הגוף, אולי לאחר זמן רב אפשר להתייחס לאותו חלק שקבור באדמה כ'גופה', וגם זה לא בטוח שיקרה. אך החטופים שאינם בין החיים בכלל לא קרובים למציאות הזו. בתודעת המשפחות, ובתודעה הישראלית בכלל, הם דמויות חיות; אנשים שיצאו מחיינו ברגע אחד ונעלמו. עבורנו הם לא גוף חסר זהות. הם עדיין ילדים של, בני זוג של, הורים של. הם בעלי אישיות וזהות ואהבות ותחביבים. נכון, הם אינם בין החיים מבחינה ביולוגית. אבל אצלנו הם עדיין חיים. לא נפרדנו מהם. לא השלמנו עם מותם.
הד לכך ניתן למצוא בהלכות אבלות. כך פסק השולחן ערוך (יורה דעה שמא, ד):
"מי שמת בתפיסה (היינו במאסר או בשבי; ע.פ.) ולא ניתן לקבורה – לא חל על הקרובים אנינות וגם אבילות לא חל עליהם כיון שלא נתייאשו מלקברו… ומונים לו שבעה ושלשים מיום שנתייאשו מלקברו".
אדם שמת ואין בידינו לקוברו, קרוביו אפילו לא נכנסים לקטגוריה של אונן, היינו של 'מי שמתו מוטל לפניו'. כלומר, אין לפניהם בכלל אדם מת, שהם עסוקים בו. כי כל עוד לא התייאשו מלקברו, העיסוק שלהם הוא בחי, באדם שטרם נפרדו ממנו. הייאוש מבטא השלמה. הייאוש יוצר ניתוק בין המת ובין החיים, ומחולל פרידה. אבל ללא ייאוש, אין כאן בכלל התעסקות עם המת. יש תודעה של אדם חי.
האחרונים עושים כאן חילוק בין מי שניתן להשיבו באמצעות ממון ובין מי שאי אפשר לקברו "מחמת שנאה", שאז האבלות חלה מיד כי יש ייאוש. אבל כלל זה חל במקרה שבאמת דלים הסיכויים להביאו לקבורה (כמו אלי כהן הי"ד); לא במקרה בו יש עסקה על השולחן. שם אין ייאוש.
אבל זה לא רק מעמדם של החטופים שאינם חיים בפני עצמם. מדובר כאן בחובה שלנו, כחברה וכמדינה ביחס לעצמנו. כאשר שאול המלך נהרג במלחמה בגלבוע, תלו אותו הפלשתים כאות קלון. אנשי יבש גלעד הלכו כל הלילה כדי לקחת אותו משם ולהשיב את כבודו. כשעלה דוד למלוכה בחברון, הדבר הראשון שעשה זה לברך את אנשי יבש גלעד על כך (שמואל ב, ב):
"ברוכים אתם לה' אשר עשיתם החסד הזה עם אדוניכם עם שאול ותקברו אתו. עתה יעש ה' עמכם חסד ואמת וגם אנכי אעשה אתכם הטובה הזאת אשר עשיתם הדבר הזה".
חובתנו הציבורית כלפי חטופים שאינם בין החיים אינה פחותה מחובתנו כלפי חטופים חיים. כולם נלקחו מאתנו באלימות מפני שהם יהודים וישראלים. כולם נלקחו מאתנו כי המדינה כשלה בהגנה עליהם. כשהם שם, בעזה, משהו מאתנו חסר. ואת החוסר הזה מחובתנו לתקן. זו חובה שפונה כלפיהם וכלפי משפחותיהם, אבל היא גם חובה שפונה כלפי עצמנו. אנחנו צריכים לשאת באחריות למציאות הלא-נורמלית הזו. כל חטוף, חי או לא-חי, שלא שב הביתה, הוא חלל שנפער בתוכנו. ואת החלל הזה מחובתנו להשלים, בדיוק כמו שעשו אנשי יבש גלעד עם שאול. מה שעומד כאן על הכף זו הזהות שלנו כחברה וכמדינה – הערבות שלנו, האחריות שלנו, הערכים שלנו.
לכן, השאלה איזה חטוף חי ואיזה חטוף אינו חי, אינה רלוונטית לחובה שלנו להשיב אותם הביתה. ואם הבשילו התנאים לעשות זאת בעסקה, יש לעשות זאת לפני שיהיה מאוחר מדי.
