פורים המשולש ותרופות בשבת

 פורים המשולש, הוא כינוי ליום הפורים כאשר הוא חל בשבת. הכינוי 'משולש' נובע מכך שמצוות יום הפורים מתפרסות במקרה זה על שלושה ימים. במשנה במסכת מגילה מבואר שכאשר פורים חל בשבת, יש להקדים את קריאת המגילה ליום שישי. בגמרא הובאו לכך שני טעמים, רבה מסביר שחוששים שהאדם את יטלטל את המגילה ארבע אמות ברשות הרבים, ולדעת רב יוסף "עיניהן של עניים נשואות למקרא מגילה". כלומר, שהעניים מצפים לקבל "מתנות לאביונים" בשעת קריאת המגילה, ומכיוון שאין אפשרות לתת מתנות לאביונים בשבת, מקדימים את קריאת המגילה ליום שישי.

פרשת השבוע פותחת במניין בני ישראל הנעשה באמצעות תרומה של מחצית השקל (שמות ל' י"ג). מהיכן צץ לפתע הצורך לתת מחצית השקל? ועוד, בתחילת פרשת תרומה נאמר "וְיִקְחוּ לִי תְּרוּמָה מֵאֵת כָּל אִישׁ אֲשֶׁר יִדְּבֶנּוּ לִבּוֹ תִּקְחוּ אֶת תְּרוּמָתִי…זָהָב וָכֶסֶף וּנְחֹשֶׁת" (שם, כ"ה, א'-ג'). אם כן מדוע פרשת 'כי תשא' פותחת שוב בבקשה לתרומה? ומדוע דווקא מחצית השקל? בהגיענו לסיומה של פרשת 'מחצית השקל', משתמע שמטרת הכסף זהה "וְלָקַחְתָּ אֶת כֶּסֶף הַכִּפֻּרִים מֵאֵת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וְנָתַתָּ אֹתוֹ עַל עֲבֹדַת אֹהֶל מוֹעֵד…" (שם, ט"ז). המטרה, הקמת המשכן. נראה, שהתרומה עברה הסבה לאחר חטא העגל ומשמשת כעת "לכפר על נפשתיכם" (שם, ל' ט"ו).

השלכה נוספת של חטא העגל הוא הציווי על הקמת מזבח הזהב. הציווי לבנות את מזבח הזהב המופיע בסוף פרשת 'תצווה' (שמות ל' א'), לאחר שהוזכרו כל כלי המשכן, איננו מובן. מדוע הושמט מזבח הזהב ממקומו הטבעי בין שאר כלי המשכן? הרמב"ן מסביר שמזבח הקטורת משמש כתרופה המסוגלת לעצור את מידת הדין המתעוררת בעת שהעבודה לא נעשית בכבוד הראוי "…וזהו רז שנמסר למשה רבינו שהקטרת עוצרת המגפה כי הקטרת במדת הדין שנאמר 'ישימו קטורה באפך'. הקטורת שהקטירו הכוהנים בבית המקדש הייתה עשויה מתערובת מאד מיוחדת של אחד עשר עשבים (="סממנים"). עשרה עשבים בעלי ריח מתוק וטוב, אך גם החלבנה שהוא צמח שריחו רע. למרות זאת הקטורת כשרה לבית המקדש רק אם מעורבת בה גם החלבנה, כי כדי לעשות את העבודה המקודשת צריך לכלול גם את הצדדים הפחות יפים של המציאות ושל הנפש. החלבנה כשלעצמה אינה מריחה טוב, אבל עם שחיקתה עד דק, ובשילוב עם עשרת הסממנים האחרים, החלבנה מוסיפה לקטורת עוצמה שלא הייתה בקטורת בלעדיה.

תהליך זה של העלאת הרע, ולאו דווקא ביעורו, משקף את מהות חג הפורים, כפי שמבאר בעל ה'מאור ושמש', "וזהו כוונת הגמרא חייב איניש לבסומי בפוריא עד דלא ידע בין ארור המן לברוך מרדכי, רצה לומר שהאדם צריך לבסם את הרע שיוכלל תחת הטוב כל כך עד שלא ייוודע שהיה רע מעולם רק להמתיקו תחת הטובות והחסדים אשר שגם יתהפך לטובות ולחסדים על כנסת ישראל" (רמזי פורים).

שימוש בתרופות בשבת לאדם הסובל מכאבים בלבד, נאסר בתלמוד באיסור דרבנן כהרחקה מאיסור מלאכת טוח., איסור זה נובע משימוש בתרופות שנעשו בעבר על ידי שחיקה של צמחי מרפא "גזירת שחיקת סממנים", מחשש זה גזרו חז"ל שאין להשתמש בכל תרופה שהיא בשבת (שבת נ"ג, ע"ב). ולהלכה, "כל רפואה אסורה לעשות בשבת, גזירה משום שחיקת סמנין" (או"ח, שכ"ח כ'). איסור נטילת התרופות נאמר רק בחולים שיש להם 'מיחושים' – כאבים בלבד, אבל 'חולה שיש בו סכנה' או 'חולה שאין בו סכנה' אך שנשקפת סכנה לאחד מאבריו – מותר לו לקחת תרופות.

כאשר החולי הוא 'חולי של כל הגוף' – כלומר, כאבים חזקים מאוד שאינם מאפשרים לאדם לתפקד – כתב ה"משנה ברורה" שמותר לו ליטול תרופות. בספר 'שמירת שבת כהלכתה' פוסק שאפילו מי שחולה מעט ומרגיש שהוא הולך ליפול למשכב – לדוגמא, אדם המרגיש התחלה של כאב ראש חזק מאוד – מותר לו לעשות פעולות-מנע כדי שלא יגיע למצב שכל גופו כואב (פל"ד, ט"ז).

האם גזירת שחיקת סממנים שייכת גם בימינו, כאשר אף אחד אינו רוקח תרופות בביתו, וכל התרופות מיוצרות במפעלים גדולים? הרב אליעזר וולדינברג בעל שו"ת "ציץ אליעזר" טוען שאכן כך הדבר, וחז"ל אסרו אפילו נטילת תרופות שאין בהן חשש לשחיקת סממנים. אך הרב מוסיף סברא מעניינת, "דלסוג מחלה כזאת שאין תרופה לה כי אם מסוגי התרופות שאדם פרטי לא יוכל בשום פנים לעשותם דאזי מותר לו שפיר לקחתם בשבת במקום צערא בהיות שאין שייכות רפואה למחלה זו על ידי שחיקת סממנים כלל, ואם כן לא היה זה בכלל הגזירה", כמו כן, גזירת שחיקת סממנים שייכת רק באדם הצריך ליטול תרופה באופן חד-פעמי, ומחמת להיטותו להשיג את התרופה עלול לשחוק סממנים. אך כאשר הרופא עצמו מעיד שהמחלה לא תתרפא אחרי יום אחד – האדם פחות בהול, ואין חשש שישחק סממנים, ניתן להקל (ח"ח סי' ט"ו – קונטרס משיבת נפש פט"ו).