השבוע נחשפתי לריאיון עם בחור רווק מהמגזר בן 30+, דמות אהובה מאוד ברשת, על זה אין עוררין. בריאיון שאלו אותו על זוגיות. היו שם "צחוקים" על הדוגמנית שהוא מחפש, נאמרו שם דברים שרמזו שאישה בזוגיות תלויה בגבר ושלהתחתן זה לוותר על החופש שלך, והוא מציין שהוא לא יצא לדייטים כבר שנתיים מבחירה. אבל אותי מעניינות התגובות: עניין אותי לדעת איך אנשים מגיבים לאמירות האלה שהן, איך לומר, קצת פרימיטיביות בעיניי. התגובות התחלקו בין "איזה חתיך" ל"איזה רגיש" ועוד כל מיני השתפכויות, שבעיניי הן פתטיות.
כבחורה שהתראיינה לא אחת על דייטים, תמיד בפנים גלויות וגם בטלוויזיה, התגובות שקיבלתי תמיד היו מאוד קשות. ברור לי שהתגובות האלה היו מגיעות לכל בחורה רווקה מעל גיל 30 שהייתה מעיזה לדבר. השיח סביבנו הוא תמיד על גיל הרחם והשחלות שלנו, משל היינו מכונות ילודה ולא בנות אדם, על איך אנחנו נראות ועל המשקל שלנו, ולקינוח: הטענה שאם אנחנו רווקות, כנראה שמשהו דפוק בנו או שאנחנו בררניות בלי סיבה.
כן, גם לי היו שנים שלא יצאתי לדייטים אבל לא מבחירה, פשוט כי לא היו לי הצעות ובאפליקציות לא היה אף אחד רלוונטי. לנו הנשים אין את הפריבילגיה לא לצאת לדייטים במשך שנים כי לא בא לנו ואנחנו רוצות חופש כשאנחנו חוצות את גיל 30. כן, רובנו רוצות משפחה, רוצות להיות אימהות. אבל למה אנחנו תמיד צריכות להיות האשמות כשזה לא מצליח? הרבה גברים מדברים בדיוק כמו אותו בחור, כשהסינדרלה, הדוגמנית, כמו שהוזכר שם, שהם מחפשים, כנראה לא קיימת בכלל. אבל הם גברים, מותר להם. הרי להם אין בעיות פריון ותפקוד חס ושלום, אין להם בעיות רגשיות, הם לא בררנים, שלא נדע. מהם לא דורשים לעשות הקפאת זרע או אפילו סתם בדיקות כדי לברר שהם אכן יכולים להביא ילדים. והאמת שזו לא אשמתם בכלל, זו אשמת החברה שמחזקת אצלם את תחושת העליונות הזו.
אז אני פה לומר: אנחנו כבר בשנת תשפ"ה. למעט מקרים בודדים, נשים לא תלויות יותר בגברים ואולי לפעמים זה אפילו להיפך. נישואין הם לא כלא, ומי שחושב ככה אולי באמת כדאי שלא יצא לדייטים.