בריאיון חשוף ואמיץ, מתאר את הרב יובל שרלו את ההשפעה העצומה שהייתה לישיבות שבהן למד על התפתחותו ("קיבלתי מהרב ליכטנשטיין זצ"ל עולם שלם"), על הלהטטנות בין מגוון התפקידים שהוא מאייש ("חלק מהיכולת לעשות הרבה דברים הוא אמון בכך שהקיצור הוא מעלה גדולה"), וגם על העיסוק בנושאים מורכבים ורגישים ("שתיקה במקום בו נעשה עוול אסורה בעיניי, כיוון שהיא הופכת להיות שותפה בכך").
הרב יובל שרלו, בן 67, נשוי לד"ר סמדר, להם שבעה ילדים, ונכדים, ב"ה. הוא חובש המון כובעים: ראש ישיבת ההסדר 'אורות שאול' בת"א (יחד עם הרב תמיר גרנות והרב איתמר אלדר), ראש תחום אתיקה בארגון רבני צהר, שהוא היה ממייסדיו, חבר בוועדת סל הבריאות ובנשיאות מועצת העיתונות, כתב עשרות ספרים, ענה לקרוב ל-100 אלף שאלות באינטרנט, מרצה במוסדות שונים, מרואיין מבוקש. הרב שרלו הוא מהבולטים שברבנים שאינו נרתע להתבטא בנושאים שנויים במחלוקת גם בתוך הציבור הדתי לאומי, ועל כך 'חטף' לא פעם מרבני המגזר החרד"לי. תלמיד מובהק של ראשי ישיבת הר עציון, הרבנים ליכטנשטיין ועמיטל זצ"ל, ומנסה בכל כוחו להמשיך את דרכם הייחודית ולהנחילה ברבים. היושרה, המוסר וההבנה כי בהתקרבות ניתן להשיג יותר מאשר בכפייה, הם המוטו של פעולותיו. הרב שרלו הוא גם מהכותבים הוותיקים בשבועון זה – כבר 25 שנה שהוא מעשיר את ידיעותינו על פרשת השבוע סביב שולחן השבת, באופן קבוע, במדורו "על סדר היום".
הלימודים ב"נתיב מאיר"
מאוד אהבתי את ישיבת 'נתיב מאיר'. תבעו מאיתנו הישגים מאוד גבוהים, וכעוצמת התביעה כך התפתחה גם עוצמת היכולת. בין הר"מים והמחנכים היו דמויות מופת, שיכולנו לאמץ חלקים מעולמם ולהתפתח. כואב לי לראות שבמערכת החינוך של היום רמת התביעות הרבה-הרבה יותר נמוכה. אכן, יש לי גם שריטות משם, וגם מודעות יותר עמוקה למחיר ששילמו אלה שלא יכלו לעמוד בכל הדרישות. בכלל, צריך להתרגל לכך שכל מי שמקים תנועה מסוימת אחראי גם למי שננעלו הדלתות בפניו, כך שהתמונה יותר מורכבת.
ישיבת ההסדר בגוש עציון. מה הכי דיבר אליך שם ומלווה אותך עד היום?
מיומי הראשון בישיבה עד הגעת המשאית ביומי האחרון שם, למדתי אצל הרב ליכטנשטיין זצ"ל. קיבלתי ממנו עולם שלם – למן הקריאה האנליטית והמדויקת של התורה, ועד ישרות, עבודת ה' בלימוד תורה ובתפילה, עולם מוסרי ואומץ ציבורי. אבל הוא לא מילא את כל צורכיי הרוחניים, ומאוחר יותר התקשרתי מאוד לרב עמיטל זצ"ל. רק כיום אני מבין כמה נטע בנו בדרכו המיוחדת, וכמה הוא חסר היום.
השירות הצבאי שלך
הייתי חייל בינוני מאוד, ובשירותי הסדיר שימשתי קצין בחטיבת ההדרכה, כך שיכולתי להביא את נטייתי ללמד לידי ביטוי, בלי צורך להפגין את חולשתי הצבאית. את הקפיצה עשיתי במילואים: בקרב סולטן יעקב שימשתי ממלא מקום המ"פ, ואף שהיינו ממש בשולי הקרב ולא בליבתו – חוויתי אותו בעוצמה גדולה מאוד, ונעדרותם של כץ ופלדמן אינו מניח לי עד היום. את שירותי במילואים סיימתי כמפקד יחידת עורב, ושם מצאתי את עצמי הרבה יותר, בשל העובדה שעיקר התכונות שנדרשו אז היו כישרון ניווט והתמצאות, קריאת שטח וכדו' – שאלה דברים שאני יותר טוב בהם. מאוד אהבתי את התפקיד הזה.
"התפקיד שלנו אינו לחנך את החרדים, וכשם שאיני רוצה שהם יתערבו בעולמנו הדתי אני לא מתערב בשלהם. הם יצטרכו לתת את הדין והחשבון בפני ריבונו של עולם"
ראש ישיבת הסדר, מרצה, עוסק באתיקה, ועדת ניסויים, כותב ספרים, מאמרים, עונה לשאלות מהשטח, איש משפחה – מה הכי?
אני לא חי בלחץ, ובעיקר מנסה לא לעשות דברים בבינוניות. התחומים מזינים האחד את השני. בשנים האחרונות אני מוגדר בישיבה כחצי משרה, ואת מקומי ממלאים בכישרון עצום הרב תמיר גרנות והרב איתמר אלדר, כך שאני פנוי לעשות דברים נוספים. חלק מהיכולת לעשות הרבה דברים הוא אמון בכך שהקיצור (לא החיפוף!) הוא מעלה גדולה, וכשמתמקדים במה שעושים – מספיקים הרבה יותר. הזהות העמוקה החשובה ביותר שלי היא המוסר בדרכם של נביאי ישראל וההלכה, ואני חותר כל הזמן לחיות חיים כאלה ולהופיע את הצדדים האלה בתורה.
מספר שעות שינה בלילה, בממוצע?
אני ישן מעט מאוד ורע מאוד. יש לי בעיות שינה קשות. מה שמחזיק אותי במשך היום פעמים רבות הוא העובדה שאני רץ ריצות בינוניות, והאדרנלין פועל במשך היום. כשאני לא פעיל – אני נרדם על הכיסא, וזה קשה.
לאחר רצח רבין היית ממקימי עמותת רבני צהר, במטרה לקחת חלק בעיצוב דמותה הציבורית של המדינה ולהביא לגישור בין העולם הדתי לחילוני. הרב בטח מודע למה שקורה. חושב שהצלחתם?
הצלחנו חלקית בלבד, אבל גם זה הרבה. נראה לי שככל שמדובר בעולם הרבני – יש לצהר מעמד מאוד חשוב בחברה הישראלית בכללה. גם חלקים גדולים בציונות הדתית מזדהים מאוד עם מעשינו, ומספר הרבנים והנשים הפועלים במסגרת צהר הוא עצום. עשינו גם טעויות, אבל בסיכום כללי זוהי זכות עצומה להיות חלק מארגון הרבנים הגדול הזה ומפעולותיו. בודקים אותו במחקרים כל הזמן, ורמת ההערכה והחיוביות שיש כלפי צהר היא גדולה מאוד.
76 שנה למדינה. החרדיות מזה והציונות הדתית מזה. ידה של מי על העליונה?
אין חברה במדינת ישראל שאין לה יתרונות וחסרונות. אילו היינו מתרכזים בבניין ולא במאבקים האחד בשני – היינו כולנו מגיעים למקום הרבה יותר טוב. החרדיות מבחינתי אינה אופציה, אפילו לא ברמה התיאורטית, בשל העובדה שזוהי תורה חלקית בלבד ואין בה הצעה לקיום שלם של חיים ושל תורה. ואילו הציונות הדתית מציבה לנגד עיניה לחיות תורה מלאה. בד בבד, יש הרבה מאוד דברים שטוב היה לו הציונות הדתית הייתה מתבשמת מדברים טובים שיש ביהדות החרדית.
בתשנ"ה הקמת את ישיבת ההסדר 'אורות שאול' דווקא במרכז, בפ"ת (משם עברה לרעננה ומשם לת"א), ולא בפריפריה כשאר הישיבות. מדוע, והאם קו מחשבה זה מוכיח עצמו?
גם כאן, יש חשיבות לישיבות בפריפריה, יש חשיבות לישיבות בהתיישבות וכדו'. המהלך שחותר למרכז ההוויה הישראלית הוא הנישה שאני הולך בה, מתוך אמונה עמוקה שהתורה ניתנה לכלל ישראל, וחובתנו להביא את דברה ללב החברה. מבין האפשרויות החשובות השונות – בחרתי לפעול בליבה של החברה הישראלית ובתחומים הרבים שקשורים בכך.
כ-80 אלף שו"ת הוצאת עד כה תחת ידך. מי בד"כ הפונים? יש המבקרים שזו דרך 'לא רצינית'. מה תשיב להם?
כל עוד השו"ת הווירטואלי יודע את מקומו – יש בו ברכה עצומה. הוא לא נועד להיות תחליף לספרות השו"ת המודפס. המיוחד בו הוא שהשואל מקבל את ליבת התשובה, ואת קו המחשבה ומקורות היסוד שכוננו אותה, ואינו מוצף במקורות רבים ובפלפול המורכב שהביא להלכה. השו"ת הזה אינו תחליף לכתיבה מלאה של מאמרים ותשובות; הוא ממלא את מקום השיח עם הרב, וככזה – הוא כלי שהביא לשינוי ענק. כמות הקוראים היא עצומה, ואין יום שאיני פוגש מישהו שאומר "אני תלמיד שלך בלי שאתה יודע ומכיר אותי, דרך השו"ת ושיעורים ברשת".
"כל עוד לא נתרגל שהאמת אינה נמצאת במקום אחד, וכי טוב לנו שיש גיוונים שונים, תימשך המציאות הזו של פילוג בתוך הציונות הדתית"
תנ"ך בגובה העיניים
מעולם לא השתמשתי בביטוי הזה ואיני אוהב אותו. אני מאמין ב"תנ"ך בגובה הסולם", לאמור: בלימוד שאכן מתחיל בארציות ובאנושיות, אך מטפס מעלה מעלה להיות 'אבותינו מרכבות לשכינה'. החובה המוטלת עלינו היא לקרוא את מה שכתוב בדבר ה' בתנ"ך, ולא לקבוע לתנ"ך מה הוא אמור לומר. כשלומדים כך תנ"ך מושפעים ממנו בצורה עמוקה ביותר, ובעיקר מהרגישות המוסרית הנבואית, ומהיכולת להיות "אנשי קודש", ולא "מלאכי קודש". כואב שהמחלוקת על כך הלכה למקומות רעים, שאטמו את הלומדים מלשמוע את דבר ה' שבתנ"ך.
נשות הלכה
אני שמח שלימוד התורה מכפיל את עצמו, ונפתחו שערים משמעותיים בפני נשים ללמוד, ללמד ולהדריך. יש עוד דרך ארוכה לעשות, מסיבות שונות, אבל עולם התורה וההלכה מתברך מאוד מכך.
הרב ידוע כמי שאינו חושש 'לגעת' בנושאים מורכבים כמו: להט"בים, הטרדות מיניות ע"י בעלי שררה, הפריה חוץ גופית לרווקה בגיל מבוגר, ועוד. בטוח שהרב מבין מראש את ה'עליהום' שיקבל. ובכל זאת?
"לא תגורו מפני איש" – זהו ציווי התורה, שאני מנסה ככל יכולתי להיות נאמן לו. שתיקה במקום בו נעשה עוול, או במקום שבו יש כאב שלא מוצא לו מזור וכדו' – אסורה בעיניי, כיוון שהיא הופכת להיות שותפה בעוול או בגרימת הכאב. זה קשה לי, כי הרבה יותר נוח לשתוק, לצפות מהצד, לא להסתבך, להיות אהוב וכדו', אבל כשאני חושב מה אומר לריבונו של עולם על שתיקתי – אני יוצא מהמאורה. למדתי עם השנים שטוב להיות פחות לוחמני, ובעיקר – טוב יותר להציב את העמדות שלך מאשר לתקוף את העמדות של השני, ואני מנסה ללכת בדרך זו.
'תלמידי חכמים מרבים שלום בעולם'. נוכח היריבות בין המגזרים השונים, אפשר לחתום על זה?
לצערי – לא. הבעיה אינה נתונה בקיומה של המחלוקת. להפך, המחלוקת היא מבורכת מאוד, והראי"ה זצ"ל כתב על מאמר חז"ל זה את אחת התייחסויות מרוממות הנפש ביחס למחלוקות. תלמידי חכמים אכן היו יכולים להביא שלום לעולם, אילו היו מנהלים את המחלוקות ההלכתיות בדרך הראויה. ברם, לא זה מה שמתנהל היום, כי אם מאבקי כוחות וניסיונות השתקה, בוז ועלבונות וכדו', וזה לא מרבה שלום כי אם להפך, וזו אחת הסיבות להתרחקות.
הפילוג בתוככי הציונות הדתית (לא המפלגה הנושאת שם זה) ניכר בכל תחום. מוסדות חינוך נפרדים, תנועות נוער נפרדות, וכדומה. לענ"ד, רבנים, במקום לקרב ולאחד, דווקא גורמים להעמקת הקרע. תקן אותי, בבקשה, אם לדעתך אני טועה.
זה המשך למה שאמור קודם. כל עוד לא נתרגל שהאמת אינה נמצאת במקום אחד, וכי טוב לנו שיש גיוונים שונים, ובנושאים רבים יש יותר מתשובה אחת נכונה – תימשך המציאות הזו. אפשר להפוך אותה לברכה מרובה כאשר כל זרם ישנה את התייחסותו לזרמים האחרים, ואז לא יהיה מדובר על פילוג כי אם על גיוון, לא על נפרדות כי אם על עוצמת הריבוי. המילים "פשרה" "ויתור" "הסכמות" וכדו' הפכו להיות מילים גסות ואסורות, כמעט כמו "שלום", והמחיר כבד מאוד.
מה לדעת הרב צריך להיות יחס הרבנות הראשית לישראל ליהודים בארה"ב שאינם אורתודוקסים – להמשיך להתעלם או אולי לנסות להידבר?
רבנות המבקשת להיות ראשית חייבת להיות רבנות של כלל ישראל.
ובישראל, מה צריך להיות היחס לכחצי מיליון ישראלים שאינם יהודים?
כשאנו לא עושים שום דבר – אנו למעשה מקדמים היטמעות ונישואים של אנשים מצוינים מחד גיסא, אולם גויים הלכתיים מאידך גיסא, והדבר מנוגד לטובת האומה הישראלית ולטובת ההלכה. מי שדוגל בהחמרות הלכתיות חייב להיות מודע לכך שמהעבר השני הוא מהמקדמים פגיעה מצטברת ביהדות כלל ישראל, ובהלכה. אמנם, אין פתרון כולל אחד, אולם יש אין-ספור מהלכים שניתן לעשות, ובכך למלא את החובה ההלכתית והאנושית שלנו: גיור קטינים, קליטה בקהילות, תהליכי גיור ידידותיים, ועוד. זוהי הזדמנות לקרוא לציבור הציוני דתי לראות משימה גדולה בקרוב המתגיירים לקהילותיהם, ועל ידי כך גם להכשיר עוד יותר את הגיור, וגם לפעול לטובת האומה והתורה.
40% מהצעירים בישראל לא מוכנים להתחתן במסגרת הרבנות (חלקם, גם לא ב'צהר').
יש לכך סיבות רבות. אמת הדבר שלא הכל תלוי בנו, ויש פער בין התפיסה התרבותית הנוכחית ובין עומק קדושת הנישואין בישראל. אבל הדבר אינו משחרר אותנו מלתקן את החלק שאנו יכולים לתקן: פתרון כולל לבעיות עגינות ומסורבות מסורבי גט; עולם רבני ודתי זוהר בבהירותו המוסרית ומהווה מודל לחיקוי ולרצון; פעולותיה של צהר; ועוד. לא עליך המלאכה לגמור, ואי אתה בן חורין להיבטל ממנה.
החטופים. לו יצויר שיש אפשרות לעסקה עכשיו שתחזיר חלק מהחטופים החיים, מה שעלול לסכן עוד יותר את החטופים האחרים, בעיניים של ההלכה – הולכים על זה?
ברמה המעשית, אני לא מביע עמדה בנושא החטופים, מתוך הכרה בכך שרק לחלק קטן מאוד מהעובדות הציבור חשוף, ואין זה ראוי לדבר על דברים שלא מכירים. אולם ברמה העקרונית, כבר מתחילת הדרך כתבתי שלא ניתן לדבר בשמה של ההלכה, כי לא עמדנו למעלה מאלפיים שנים במצב של "הלכות מדינה". ברם, ניתן לקבל השראה ממנה, ובמקומות שונים בהלכה אנו מוצאים שלא מודדים רב "מאזן מספרי" אלא גם עמדה מוסרית (כגון בדיני "סיעה"). אני קרוב יותר לעמדה של "רק את כולם", אבל איני טוען שזו ההלכה הפסוקה. לא זו בלבד, אלא שאני קרוב יותר לעמדה שאנחנו חייבים לשלם מחיר משמעותי (לא בלתי מוגבל) כדי להשיב את החטופים הביתה, מסיבות שונות, ולהתמודד עם ההשלכות של מחיר זה.
מה דעתך על גיוס חרדים? ואם הצבא כה לחוץ לכוח אדם, מדוע לא להרחיב את המסגרת הצבאית של תלמידי ישיבות ההסדר?
ראשית, ישיבות ההסדר מרחיבות את השירות. גם בפועל. גם במילואים (הסטטיסטיקה לא משקרת). אולם מעבר לזה, ישנה חשיבות עליונה למדינת ישראל בעולם התורה הציוני דתי. בלעדיו – מדינת ישראל תטעה לחשוב כי העולם החרדי הוא הוא דמותה של תורה והלכה. ועל כן, אנו חייבים לטפח את עולם הישיבות הציוניות דתיות. התפקיד שלנו אינו לחנך את החרדים, וכשם שאיני רוצה שהם יתערבו בעולמנו הדתי אני לא מתערב בשלהם. הם יצטרכו לתת את הדין והחשבון בפני ריבונו של עולם. אולם, אנחנו לא יכולים להיות שותפים בכך, ולא יכולים לתמוך לא בחוק השתמטות ולא בתגמול כלכלי עליו.
תופעת הדלת"שיות – מי אשם?
הדבר מחייב דיון ארוך. ראשית, אני מביט בתחילה על הפלא הגדול של ריבוי עצום של מאמינים בדורנו, מול העוצמות הגדולות של האלטרנטיבות. רוב מוחלט של ילדינו ממשיך, ולא זו בלבד אלא שמספר בעלי התשובה שמוצאים את דרכם לציונות הדתית הוא גדול מאוד. שנית, יש לכך סיבות רבות. מביניהן אני מבקש להדגיש שתיים: ראשונה בהן היא התגברות חוסר האמון במייצגי ההלכה ובפוסקיה, בשל פורמליזם יתר, לקולא ולחומרא; שנייה בהן היא טענה שכבר טען הרב קוק זצ"ל – "ניכור מגזרי" ואי רצון להיות חלק מהתנהגויות לא מוסריות ולא ערכיות שנעשות בשם הדת, בין על ידי העולם הרבני ובעיקר על ידי העולם הפוליטי. וכמובן – היצר הרע מוצא טכסיסים חדשים בכל דור…
הרווקות המאוחרת
זה אתגר של העולם המערבי כולו, היונק בין מהעובדה שיש חוסר רצון להיכנס לברית מחויבת ורצון לשמור על אוטונומיה וחירות מתמידים, ובין מריבוי האפשרויות העומדות בפני הצעירים: שירות צבאי או לאומי, לימודים אקדמיים, טיול בחוץ לארץ, התנסות בחוויות שונות וכדו'. אצלנו יש תוספת של סיבות. פעמים רבות מדי הבחירה ברווקות מתגלה מאוחר מדי כבור תחתיות שקשה מאוד להיחלץ ממנו. אחד מהמעשים המשמעותיים ביותר שכל אחד מאיתנו יכול לעשות הוא לסייע להקמת בתים בישראל, שזו גם ברכה לבחורות ולבחורים עצמם, וגם לקדושת המשפחה והמשכיות האומה הישראלית.
