שירה סגלפרשת השבוע, פרשת "ויחי", מתארת את רגעיו האחרונים של יעקב אבינו, כשהוא מברך את בניו רגע לפני מותו. במעמד זה, יעקב נפרד מילדיו, לא רק במילים של ברכה, אלא גם במורשת רוחנית שמלווה אותם בהמשך דרכם. הפרידה הזו, על אף עוצמתה הרוחנית, טומנת בחובה קושי עמוק: כאב של אובדן הורה. במציאות חיינו, לצערנו, ישנם לא מעט ילדים ובני נוער שמתמודדים עם כאב דומה – פרידה מהורה שנהרג במלחמה. עבורם, לא מדובר בפרידה מלווה בברכה, אלא בכאב פתאומי שמותיר צלקת עמוקה בנפשם
"לאבד הורה זה דבר קשה מנשוא. אבא היה עבורי דמות בלתי ניתנת להחלפה", מספר נבו תומר בן ה-22. "אבא עבד ב'רפאל' והיה עבורי מקור ידע ותמיכה. היינו מדברים על נושאים מקצועיים בתחום הצבאי, והוא תמיד ידע לייעץ. כיוון שהיה דוקטור לפיזיקה ובעל תואר ראשון במתמטיקה, הוא גם עזר לי ולכל האחים שלי ללמוד לבגרויות. עכשיו, כשהאחים הקטנים שלי מתחילים את שלב הבגרויות, זה קשה לנסות למלא את המקום שלו".
נבו נשוי לירדן, הוא קצין בצה"ל והם מתגוררים במושבה מגדל. הוא איבד את אביו, אלעד תומר ז"ל, בז' באדר א' תשפ"ה. "אבא ואמא, שניהם חובשים שמתנדבים באיחוד הצלה, נסעו יחד לקריאה על אירוע של אדם שהתנגש בשוליים", מתאר נבו. "כשהם הגיעו למקום, התברר שהנהג לא נפצע והוא בסדר גמור. מאחר והיה יום שישי, הם הציעו לו לעשות את השבת בביתם ביישוב מצפה נטופה. בזמן שאבא שלי עזר לו להעביר את חפציו לרכב שלנו, רכב אחר עקף את שתי הכבאיות שחסמו את השוליים ופגע באבא חזיתית. אמא שלי נפצעה בכל צידה השמאלי, כבאי שהיה בזירה שבר את הלסת, והנהג שהם ניסו לעזור לו עדיין מאושפז, מונשם ומורדם. אבא, לצערנו, נהרג במקום".
איך האירוע הזה השפיע עליך?
"אבא נהרג חודש וחצי בלבד לפני החתונה שלי", מוסיף נבו בכאב. "הוא היה מעורב בכל שלב בתכנונים ודאג שהכל יהיה הכי טוב שאפשר, אך לצערי, הוא לא זכה לראות את היום הזה מתגשם. מאז, אני מקפיד יותר על תפילות בשל אמירת קדיש. אשתי ואני קיבלנו על עצמנו לומר 'מזמור לתודה' בכל שבת, מתוך הבנה עמוקה שאין שום דבר מובן מאליו שאנחנו כאן ובריאים. אנחנו משתדלים ליישם את המוטו של אבא: 'אם דוחים, שוכחים' – אם יש משהו שצריך לעשות, אנחנו עושים אותו מייד בלי תירוצים".
נבו משתף שהוא מתמודד עם האובדן באמצעות שיתוף ושיח על המקרה. "אני מדבר על זה ומספר על אבא בכל הזדמנות. אני יודע שהוא לא היה רוצה שנעצור את החיים שלנו בגללו. גם הומור, אפילו בדיחות שחורות, עוזרים לי להתמודד עם המצב. זה מאפשר לנו לעבד את הכאב בצורה שונה. בזמנים קשים אשתי והמשפחה שלי הם הכוח שמחזיק אותי. העבודה בצבא מספקת לי הסחת דעת משמעותית, והזמן – למרות שהוא לא מקל על הכאב, הוא עוזר לי ללמוד איך לחיות עם הכאב".
נבו ומשפחתו מתכננים להוציא ספר תורה לזכרו של אבא, לקראת יום השנה. כל תרומה תוכל לסייע להם בהשגת המטרה. מי שמעוניין לתרום, יכול לפנות לנבו: 055-6674224
"כוח החיים של הילדים – חזק"
"בשמחת תורה אשתקד יצא ידידיה, בעלי, מהבית בתור חבר כיתת הכוננות של הקיבוץ כדי לשמור ולהגן על הקיבוץ מפני חדירת המחבלים", מספרת שירה רזיאל (31) הנדסאית אדריכלות ועיצוב פנים ובעלת עסק של עיצוב אירועים ושזירת פרחים, גרה בקיבוץ כרם שלום ומפונה מעל שנה ליישוב אשלים. "במשך שעות הוא נלחם עם חבריו לכיתת הכוננות ועם קומץ חיילים ששהו בקיבוץ, בקרבות גבורה פנים אל פנים מול המחבלים. הם הצילו את הקיבוץ מהטבח שהתחולל בעוטף באותו היום. ידידיה נהרג לאחר 4 שעות של לחימה בקרב על בית משפחה מהקיבוץ אליו חדרו מחבלים. במשך אותו היום אני שוהה עם שלושת הילדים שלנו, בני 7, 5, ושנתיים, ועם חמי, חמותי וגיסתי בממ"ד. אנחנו שומעים את כל המתרחש, מבינים ולא מבינים. היה פחד מאוד גדול במשך שעות ארוכות, שבהן לאט לאט אנחנו מתחילים לחשוש ולדאוג לידידיה, שלא יצר קשר מ-9 בבוקר".
"הייתי צריכה אני להודיע לילדים על נפילתו של ידידיה בקרב", נזכרת שירה ברגע הבשורה לילדים. "במסדרון הארוך של הממ"ד שלנו, כשמסביבנו מלא אנשים מבוהלים ובוכים, ירדתי על הברכיים לגובה העיניים שלהם ואמרתי להם: 'נכון שהיו מחבלים בקיבוץ? אז אחד מהם הצליח לפגוע באבא ואבא מת. הוא נהרג בקרב'".
לפי התגובות שלהם באותו הרגע ובמהלך הלילה ההוא, שירה מבינה שילדים, בכל גיל, מבינים הכל, הם מרגישים בחושים. לא תמיד הם בעלי יכולת לבטא את מה שהם מרגישים, אבל הם מבינים הכל. ולכן הניסיון להסתיר דברים הוא לא נכון. הם צריכים את כל המידע מותאם לגילם. והיא גם מבינה שהדבר היחיד שהיא יכולה לעשות הוא להיות שם לעבור את זה ביחד איתם.
איך הילדים מתמודדים עם המצב?
"אני נזהרת לא לפגוע בפרטיות שלהם, בהתמודדות האינדיבידואלית שלהם בתוך הטראומה ועם האובדן הנורא. כוח החיים של הילדים הוא חזק מאוד, וכל הקשיים שלהם מעורבבים יחד עם רגעי כיף וצחוק. בנוסף, המלחמה עוד נמשכת, עוד אנשים שהם הכירו מתו במלחמה – כל אלו גורמים ליכולת השיקום להיות קשה יותר. אין לי אפשרות להעניק להם ודאות של ביטחון".
"הילדים מתמודדים עם אובדן אב אהוב שהיה להם עמוד תווך מרכזי בחיים", מוסיפה שירה בצער. "כמעט כל דבר מוכר שהיה להם נשמט, והעוגנים שנשארים הם מעטים. אובדן אב בתקופה מטלטלת ובלתי נגמרת כזו היא קשה, והעיבוד של האובדן הוא הרבה יותר ארוך. ידידיה היה במקצועו עו"ס ומטפל בתחום בריאות הנפש, והוא מאוד חסר גם בפן הזה. מישהו קרוב והיה יכול להחזיק ולכוון את הנפש שלהם בצורה הטובה ביותר".
"הילדים שואלים על מוות"
סיפור נוסף מזווית ראייה של אם כואבת, הינו של חוה לנדאו זנילמן, אלמנתו של רס"ר (במיל') ארי יחיאל זנילמן ז"ל. היא מתגוררת בירושלים ואם לשלושה ילדים. חוה איבדה את בעלה ארי בחג חנוכה אשתקד. הוא וחבריו היו בפעילות בח'אן יונס, מצאו בית עם פעילות של חמאס ויצאו לסקירה בחצר. מחבל זרק מטען מהפיר, והתחיל מערב יריות מבית ספר סמוך. חמישה לוחמים נפלו, ביניהם ארי.
איך האובדן של ארי משפיע על הילדים שלכם?
"ארי היה הורה מעורב בגידול הילדים ושותף איתי בכל מטלות הבית. שבוע אחרי שילדתי הוא יצא למילואים והכל השתנה אצל הילדים, כי פתאום אבא לא נמצא וגם יש תינוקת חדשה בבית. זה דרש מהילדים להתבגר מהר. הילדים שואלים הרבה על מוות: מה זה עולם הבא? מה זה תחיית המתים? הולכים לקבר בהר הרצל, ומבינים שיש מחיר למלחמה, שהם חווים אותו על בשרם. גם כל הדודים שלהם במילואים, וזה לא פשוט עבורם".
באופן טבעי כשיש שני הורים בבית תשומת הלב מתחלקת בין שני ההורים, וחוה מבינה שהכל עליה – הורה אחד על שלושה ילדים. "הם בתחרות על תשומת לב, עם מי אשחק, למי אקריא סיפור. האובדן הגביר אצלם את הצורך להיות עצמאיים בסיטואציות מסוימות. כמו כן, האובדן מעורר בהם רגרסיה ושינויים במצב הרוח, כמו: לחזור להרטיב בלילה, קושי להתרכז. הבנתי שזה רגשי. הילדים שלי לא מפחדים מהמוות כמו שבאופן טבעי ילדים אמורים לפחד מדברים שעלולים לקרות להם".
כל ילד מתמודד עם המצב בצורה שונה. "אחד מאוד שכלתני", מפרטת חוה, "הוא שואל איך עובדת מערכת 'כיפת ברזל', כמה חיילים שלחו לכל מקום, יש לו רעיונות לצה"ל, רוצה להיות בקשר עם חברים של אבא. לעומת זאת, הבת מחפשת אהבה, צריכה מגע ולישון איתי במיטה".
מה עוזר להם?
"תמונות של אבא, סרטונים שלהם מתקופה של לפני המלחמה, הודעות קוליות שביקשתי מארי להקליט לכל ילד בזמן שהיה במילואים, מכתבים שכתב ואני מקריאה להם אותם. סיפורים עליו, הם מבקשים שאספר להם איך הכרנו, על הלידה שלהם, כל מה שמזכיר להם שאנחנו משפחה, שעדיין יש אבא ואמא. אני אומרת ומזכירה להם כל הזמן שהם אהובים ויקרים למשפחה וכולם דואגים להם", מסבירה חוה.
להעניק משמעות לאובדן
הורה היא הדמות היציבה שמהווה מודל עבור הילד, ובאמצעותו הוא לומד להבין את העולם, להגיב ולאמץ התנהגויות שונות. התמודדות עם מצבי משבר כמו פטירת הורה זו חוויה מטלטלת שמחייבת את כל המשפחה להתארגנות מחדש והיא עלולה לפגוע באיכות החיים בכל הרמות: כלכלית, ביטחון פיזי ונפשי, בהרגשת השייכות ובהערכה העצמית. חוויה של אובדן הורה יכולה להסית באופן דרמטי את מטרות החיים של חברי המשפחה מכיוון אחד לאחר.
אני משוחחת עם נעמי (יפֶה) עיני, פסיכולוגית חינוכית, בעלת חברה בשם "ויקטור פראנקל – ישראל" המסייעת לאנשים במציאת משמעות בחיים, וכותבת קבועה ב'שבתון' במדור "לוחמה פסיכולוגית", על התמודדות עם אובדן הורה אצל ילדים בגילאים שונים.
"כל תגובה לאובדן היא לגיטימית, והתגובות יכולות להיות מגוונות", מסבירה נעמי. "לסביבה יש אחריות גדולה על תיווך חוויית האובדן לילדים בכל גיל ותיווכן של דרכי התמודדות עם אובדן וזווית הסתכלות על החיים. מחקרית נמצא כי ככל שילד בגיל צעיר יותר, כך ההשפעה של אובדן הורה על חייו היא בעלת פוטנציאל גדול יותר. התגובות, במקרה הרע, יכולות להיות קיצוניות עד כדי דיכאון, חרדה, פגיעה עצמית ובעיות התנהגות. מחקרים מראים שבנות צעירות מצויות בממוצע בסיכון יותר גבוה להשפעה נפשית ורגשית בעקבות פטירת הורה. אובדן של אם לאורך כל החיים נחווה יותר קשה מאובדן של אבא, עבור בנים ובנות".
"חשוב להעניק משמעות לאובדן כדי לשמור על החוסן הנפשי", מוסיפה נעמי. "כחברה אנו צריכים ללמוד את השיעור מהאובדן, לעבד את החוויה, למצוא משמעות במה שקרה ולצמוח מכך. לשאת את הסבל ולא להעלים אותו, אלא להשתנות בעקבותיו".
נעמי מעלה סוגיה מאוד חשובה שלא מדברים עליה הרבה. "בחברה ישראלית יש היררכיה של אובדן ושכול וקיימת השוואה סמויה וגלויה של אובדנים וכאב, מה מוצדק ומרשים יותר, כמו אובדן במלחמה לעומת שכול אזרחי. קשה לנו לשאת את כל האובדנים ולהכיל ולהגיב אליהם מבחינה רגשית ואף כלכלית ופוליטית… כך אנו ממיינים אותם, ובהתאם למסקנות אנו מפנים משאבים לנפגעים ומשאירים אחרים בצל, ולעיתים – מופלים".
מה השלבים של תהליך האבל אצל ילדים?
"ילדים חווים ונחשפים לחוויות של אובדן מגיל צעיר. כשהם רואים צמח שקמל או חתול שנדרס או כשחיית המחמד מתה. על פי רוב, הם לא חווים אובדן עם אותו מטען דרמטי כמו מבוגרים, אבל כבר מגיל צעיר הם מבינים ברמה מסוימת שהחיים שלהם ישתנו. לעיתים אנו רואים שילדים צעירים לא עצובים כשבאים לנחם אותם, הם לא מודעים לעוצמת האירוע. אפשר לעזור לילדים להתאושש מאובדן באמצעות ביטוי של רגשות הקשורים בו. אני בעד שיתוף שלהם בלוויה (כבר מגיל בית ספר), לא להחביא את האובדן, להסביר בקצרה על שהתרחש ולהימנע ממילים לא מדויקות. לאפשר לילד להביע כאב בדרך של משחק סימבולי או יצירה ולהכיל בסבלנות תופעות של רגרסיה התנהגותית. חשוב לשדר לילד יכולת התמודדות מבלי להפחית בעוצמת האובדן – להמשיך ללכת לעבודה, לעשות פעילויות משפחתיות ולא להפוך את הבית למקדש של אבל. כן כדאי לשים תמונה של הנפטר. כמו כן, הורה לא צריך להחביא את הקושי שלו, זה בסדר לבכות ליד הילדים ולקבל גם תמיכה כשצריך".
גם אצל בני נוער התמודדות עם אובדן הורה היא לא פשוטה כלל מכיוון שהחוויה משפיעה על עיצוב הזהות של המתבגר ועל מסלול חייו במגוון מובנים. "למתבגרים זאת חוויה זהותית מאתגרת", מסבירה נעמי. "יש שמגיבים כאילו זה לא נוגע אליהם, ויש שנכנסים לחוויית אובדן באבל עמוק עד כדי פגיעה עצמית. מתבגרים זקוקים להרבה תמיכה חברתית של בני גילם. גם צריך לעזור להם לא להפוך להיות המבוגר האחראי במקום אחד ההורים, ולהשאיר אותם במקומם כמתבגרים. לתת להם מרחב ומעטפת חברתית, ודמות קרובה לשתף אותה".
האם יש חשיבות לשיח פתוח על האובדן מול הילד, ואם כן, איך לעשות זאת בצורה נכונה?
"כן, אובדן הוא לא מחלה מדבקת אלא חלק מהחיים. שיח שמקבל את האובדן הוא שיח מאוד חשוב. הרב סולובייצ'יק מדבר על תפיסת גורל בהתמודדות עם הרוע בעולם מול תפיסת הייעוד. לא יהיה נכון/יעיל לשאול למה זה קרה אלא לשאול לְמה – לשם מה. כיצד אוכל להפוך את המציאות הקשה לייעוד, לקריאה למימוש ערכי. חשוב לשהות בכאב, להביע אותו, אבל גם לא להתבוסס בו. לאורך זמן חשוב לוודא שהאובדן לא יהווה תרוץ לשיתוק ולפרישה מהחיים".
נעמי מבקשת לסיים במסר אופטימי: "בני אדם הם יצורים סתגלתניים. אני מאמינה שכיחידים וכחברה נצליח להתמודד עם האובדנים הרבים סביבנו. הכאב לעולם לא עובר, אבל הענקת משמעות לאובדן, חידוד ערכים וניהול חיים משמעותיים של עשייה ולקיחת אחריות – הם המטרה וגם הסיבה לקום בבוקר".
