הרב ד"ר עידו פכטר (נאמני תורה ועבודה והפורום לשיח יהודי עכשווי. מייסד תנועת תכלת – יהדות של השראה)האם יש לסכן חיילים כדי להחזיר חללים? במהלך החודשים האחרונים אני נתקל לא מעט בטיעון שאין לסכן את חיי חיילינו עבור הצלת חללים והשבתם לישראל. גם בתגובות שונות שקיבלתי לרשימות האחרונות שפרסמתי כאן, עלתה הטענה הזו. וטענה הזו נראית ממבט ראשון מתקבלת על הדעת – יש הגיון לסכן חי עבור חי, אין, לכאורה, לסכן חי עבור מת.
ואולם, לאחר לבטים בסוגייה הזו הגעתי למסקנה שטענה זו אינה נכונה, ואמנם ראוי לסכן חיי לוחמים עבור הצלת חללים חטופים. לפני שאסביר את הסיבות שהובילו אותי למסקנה הזו אבהיר שכאשר אנו מדברים על סיכון, ודאי שהדברים זקוקים עוד לבדיקה. סיכון מאד גבוה לחיי הלוחמים איננו מצדיק פעולת חילוץ של חללים, והאמת היא שהוא גם לא מצדיק פעולת חילוץ של חיים. מנגד, אני משער שכאשר מדובר בסיכון מאד נמוך, כולם יסכימו שיש לסכן את חיי הלוחמים גם עבור חללים. הדיון אפוא חל על מקרים שבהם קיים סיכון סביר. כיצד להעריך אותו? את זאת יצטרכו מפקדיי הצבא לעשות.
מדוע אם כן הגעתי למסקנה שיש לסכן חיי לוחמים גם עבור חללים? שלוש סיבות מרכזיות הנחו אותי לכך:
האחת, כשאנו מדברים על חלל חטוף, הדגש מבחינתי איננו העובדה שהוא חלל אלא שהוא חטוף. המוות הוא כמובן טרגדיה נוראית, אבל טרגדיה לא פחותה מכך היא העובדה שהוא מוחזק בידי האויב. המשפחה שלו לא זכתה להיפרד ממנו ולעבור תהליכי אבל מקובלים על המת. לכן, מבחינות רבות, בתודעה מדובר באדם חי, עם אישיות ופנים וסיפור שעוד לא נגמר. מצב זה מטיל עלינו את החובה להשיב אותו לביתו! עוד טרם שנדבר על עניין הקבורה, יש להשיבו הביתה ולסגור את מעגל החטיפה. רק לאחר מכן ניתן יהיה לתת לו את היחס הראוי כחלל צה"ל או פעולות איבה. כל עוד הוא חטוף, הרי הוא כחי.
הסיבה השנייה היא, שגם אם נתייחס לחלל כמת, עדיין עומדת מאחוריו משפחה רחבה של אנשים חיים. אלו חיים יש להורים, לבני ובנות הזוג, לילדים, לנכדים לסבים ולסבתות, כל עוד אותו חלל מצוי שם במנהרות? אין להם חיים. מספיק לשהות דקה אחת במחיצתם כדי להיווכח בכך. חיים שלמים נעצרו. אז כשאנו מסכנים חיי לוחמים כדי לחלץ חלל, איננו עושים זאת רק עבורו. אנו עושים זאת עבור אותו שבט גדול של אנשים חיים שנמצאים מאחור ושחייהם פסקו מלכת עד שהוא ישוב. עבור השבת החיים אליהם ראוי לסכן חיים.
מעל כל זאת, יש את הסיבה השלישית, שהיא המרכזית מבחינתי. אני סבור שבעצם העמדת השאלה יש מן ההטעייה. השאלה יוצרת לכאורה משוואה: מצד אחד נמצאים חיי הלוחמים, ומצד שני נמצא החלל. פתרון משוואה זו לכאורה גוזר את המסקנה שלא ראוי לסכן חיים עבור אדם מת. אבל לטענתי זו איננה בכלל המשוואה. כשחיילים נשלחים למבצע מסכן חיים עבור הצלת חלל הם לא עושים זאת עבור אדם פרטי. החיילים עושים זאת עבור המדינה.
הרי כך קורה בפעילות השוטפת. חיילים נשלחים למשימות מסכנות חיים לא רק כדי להציל חיים באופן מיידי. יחידות מיוחדות עורכות מבצעים מסכני חיים לשם השגת מודיעין או הרתעה. גדודים שלמים מסכנים את חייהם כדי לשמור על הגבולות והסדר. נכון, בקצה הרחוק תלויים בכך חייהם של בני אדם, אבל הסיבה המיידית שחיילים עושים זאת היא משום שזהו הצורך של מדינה ריבונית לקיים את עצמה ולהגן על עצמה.
מעתה יש לשאול: האם השבת חללים היא אינטרס של המדינה? התשובה היא ודאי שכן. זהו החוזה של המדינה עם חייליה ועם אזרחיה, שאף אחד לא יושאר מאחור. זהו חלק מהמוסר היהודי שלנו ומהערבות ההדדית בינינו. אם כן, כאשר חיילים נשלחים למשימה מסכנת חיים לצורך חילוץ חללים הם לא עושים זאת עבור אותו אדם פרטי אלא בשם הגנה על האינטרסים של המדינה. ועבור האינטרסים של המדינה אכן ראוי לסכן חיים, כפי שכל חייל קרבי שמתגייס לצבא עושה.
אשר על כן, אני סבור שאכן יש להסתכן גם עבור השבת חללים. והסכנה לדעתי איננה רק סכנה של פעילות צבאית אלא גם סכנה שכרוכה בעסקה. ודאי, לא כל עסקה מוצדקת, כשם שלא כל פעילות צבאית מוצדקת. השאלה היא בסוף מינון של סיכונים. אבל כן, גם השבת החללים מצדיקה סיכון. זו לא רק חובתנו כלפי החללים ומשפחותיהם. זו חובתו כלפי זהותה של המדינה שבה אנו חיים.
