הריקודים של יום כיפור

שני אנשים מסתכלים בחור של מנעול, אחד מהם רואה שמים כחולים, השני, לעומת זאת, רואה באותו חור של מנעול בוץ גדול וטובעני. אותו אחד שרואה רק שמים כחולים דרך אותו חור עלול לחיות באשליה גדולה מאוד, זהו חלום טוב שעלול להתנפץ, ובכל פעם מחדש הוא עלול לחוות אכזבה מהמציאות המורכבת. מנגד, אותו אדם הרואה רק בוץ מאותו חור עלול למצוא את עצמו בעולם של האשמות, ייאוש, ללא כל חתירה ליעדים ולאידיאלים. אז מה נכון? כהרגלנו נשתף אתכם קצת באווירת יום הכיפורים בכפר באתיופיה ונוכל ללמוד ממנה כיצד לאזן את עצמנו במה שיש בו להשפיע לאיזון הטבע.

אני זוכר את חיי הכפר שלנו, ללא רעש של מכוניות, רעש וצעקות, הכל מתנהל על מי מנוחות. שקט ושלווה עטפו את הכפר שלנו. הייתה תחושה שחיינו בצורה מאוזנת את החיים, הייתה תחושה שידענו לראות דרך חור המנעול את הבוץ, את המורכבות של החיים אבל בו זמנית הצלחנו לראות את האור, את השמים הכחולים שמלאו אותנו בתקווה ואמון בין האחד לשני. היה יום אחד בשנה שהקהילה ביצעה הפרדה מוחלטת וראתה רק צד אחד של המציאות. דרך החור ראינו רק את האור, את הסיכויים, את הטוב, את ההצלחה, היה זה היום הכי שמח בשנה. היום הזה נקרא באתיופיה "אסתראי" – יום כיפורים. יום הכיפורים נקרא "אסתראי" – חג הראייה, או "בעל יוסף" – חג יוסף, כי ביום הזה ראה יוסף את אביו, אחרי היפרדו ממנו. יסוד לדבר משמש מדרש ספר היובלות "על כן צווה לבני ישראל לענות את נפשם בעשרה לחודש השביעי, ביום בא יעקב אשר יבכה על יוסף, למען יכפרו בגדי עזים, ביום העשרה לחודש השביעי, את עוונתם, כי העכירו את אביהם באהבתו ליוסף… וביום זה יתענו על כל עוונותם וחטאותם, למען ייטהרו, פעם אחת בשנה".

חג הכיפורים ("אסתראי") היה יום מיוחד במינו. ליום הכיפורים באתיופיה שתי משמעויות הפוכות: מחד גיסא הוא יום של סליחה וכפרה, צום ותענית, ומאידך גיסא הוא יום שמח ביותר, שכולם ציפו וחיכו לבואו. אני זוכר שכבר בשעות הבוקר המוקדמות, בערב יום כיפור היינו הולכים לנהר לכבס בגדנו ולהתרחץ, לטבול ולהיטהר. כולם צמים, גם הילדים מגיל שבע. אהבתי לראות את הריקודים, שעות ארוכות בקפיצות על פי הקצב שהכתיבו הכהנים בזמן התפילות וביניהן. החג נחגג במאור, בשירה ובריקודים והתפילות נמשכו כל הלילה. ומי שלא ראה שמחת תפילות אסתראי בכפר שלנו לא ראה שמחה מימיו.

לכאורה זה לא עולה בקנה אחד עם אווירת יום הכיפורים בישראל, כשיום זה נתפס כיום נורא ואיום. יום כיפור כיום שמח כמנהג יהודי אתיופיה איננו המצאה של הקהילה אלא זהו מנהג קדום עוד מתקופת הגמרא, שם נאמר: "לא היו ימים טובים לישראל כחמשה עשר באב וכיום הכפורים" (תענית פ"ד מ"ח), ויהודי אתיופיה רק משמרים מנהג זה. אם כן השמחה, כפי שכתב המהר"ל, היא ביטוי לשלמות, היכולת לראות את המציאות באופן הוליסטי, ולא רק את עצמנו. עכשיו יש לנו הזדמנות יוצאת דופן שבה אנו רואים רק את האור, את הסיכויים, את הטוב, את ההצלחה, את החיים, את ההתחלה החדשה, את התקווה ורק את השמים הכחולים. לראות את הטוב הוא להפסיק לשקר לעצמנו.

דו"ח שפורסם לאחרונה העוסק בשורה של ביטויי אלימות התנהגותיים, אשר משפיעים על חיי היום-יום של תושבי המדינה הצביע על כך שהחברה הישראלית נמצאת תחת מתקפה המסכנת את תחושת הביטחון – עקב קוצר הסבלנות וגסות הרוח, הפתיל הקצר, הצעקנות, הברוטליות, השנאה, ההדרה, והיעדר הבושה. ובכלל מי שמביט במה שמתרחש בעולם מתרשם, שמתחיל להיווצר שיח אלים, כאילו העולם מתחיל לאבד את השיח הטבעי והשיח טבעי הופך לשיח תחרותי. שיח העוסק בנראות ופחות בעובדות. שיח מוקצן, אגרסיבי שמסמן טובים ורעים באופן דיכוטומי.

אנו עדים גם למתרחש במזג האוויר- בתוך הטבע. "ישמחו השמים ותגל הארץ". מפרש הרש"ר הירש שבכל מקום בתנ"ך בו בזמן שמבשרים על גאולת האדם מבחינה מוסרית שם אנו מוצאים בו בזמן גם התרעננות פורחת של הטבע: "כאשר אדם מועל בכל מתנות הטבע להנאת עצמו אנוכיות בלבד, ומנצלן לשחיתות חושנית מחוללת, אזי שוקעים ייצורי הטבע הפיזי הטהור ביחד עם בני האדם לבוץ החושניות המושחתת והטבע חש צער…".

אני חושב שזו ההזדמנות שלנו לקבל את יום הכיפורים באותה משמעות שקיבלנו יום זה באתיופיה. לכל אחד מאיתנו יש הזדמנות לעשות חשבון נפש, שיכול להגיע מתוך שמחה ולא מתוך פחד וחרדה, חרדות ופחד יש לנו כל השנה. זו ההזדמנות שלנו לראות את הטוב וגם לעשות טוב, אמון ואמונה בקב"ה ובאדם.

(וילך – שובה תשפ"ב)