הרב ד"ר שלום שרון (ראש הקתדרה הבין לאומית לחקר יהדות אתיופיה, הקריה האקדמית אונו)לא רבים יודעים זאת, אך לחג הסיגד המוכר יש שם נוסף: "חג מהללה". בעוד השם סיגד מבטא סגידה, הכנעה וצניעות תנועה של השפלה כלפי מטה, השם מהללה משמעו הלל, שבח והתרוממות רוח, מבט גאה כלפי מעלה.
שני השמות הללו, השונים כל כך זה מזה, חושפים את עומקו של החג ואת המתח הפנימי שבו בין ענווה להלל, בין השתחוויה להתרוממות, בין הכנעה לגאולה. מה פשר הכפילות הזו? כהרגלנו, נרחיב מעט ונראה איך שני השמות של החג משלימים זה את זה ומספרים יחד את סיפורו העמוק של חג הסיגד.
"העולם מלא זיכרון ושכחה כמו ים ויבשה. לפעמים הזיכרון הוא היבשה מוצקה, יציבה, קיימת. ולפעמים הזיכרון הוא דווקא הים מכסה הכול, שוטף, מטביע. והשכחה? לעיתים היא היבשה המצילה, כמו אררט" (יהודה עמיחי בשירו "בחיי, בחיי"). היבשה היא מה שגלוי לעינינו, אך מתחת לפני הים מצויים עולמות שלמים: עומקים של זיכרון, של כאב, של חיים נסתרים. קל לנו להיאחז במה שמוצק ומוכר, אך לעיתים אותה היציבות משכיחה מאיתנו את מהותנו העמוקה את אותם חלקים חבויים מתחת לפני הגלים.
לאחרונה ראתה אור חוברת בשם "קולות בעקבות המסע סיפורי ביתא ישראל, יצירת זיכרון וריפוי", שיצאה מטעם הקתדרה הבין־לאומית לחקר יהדות אתיופיה. החוברת נולדה מתוך דיאלוג עם סיפורם של הנספים והניצולים ממסע העלייה דרך סודן וממחנות ההמתנה באתיופיה. ההשראה ליוזמה באה ממרטי הרשקוביץ, בן לניצולי שואה, שסיפר כי גם בקרב יוצאי אתיופיה, כמו אצל שורדי השואה, נוצר מנגנון התמודדות דומה עם הזוועות: שתיקה. דור שלם שלא דיבר לא על האובדן, לא על הזיכרון המאיים, לא על המתים. מתוך ששת מיליון היהודים שנרצחו בשואה, מוצגים במאגר המרכזי של שמות קורבנות השואה ב'יד ושם' פרטיהם של 4.8 מיליון קורבנות. כל היתר, 1.2 מיליון גברים, נשים וטף, נותרו קורבנות אלמוניים, ללא כל תיעוד על חייהם ועל מותם. כאילו לא חיו כאן מעולם.
מרטי, שגדל בבית של שתיקה, בחר לשבור אותה ולהקים את עמותת "יוצרים זיכרון", וליצור משפחה חדשה מתוך פתיתי העפר של העבר. “אני מחפש א-לוהים", הוא אומר, "כדי לייצר לי משפחה מפתיתי עפר". ומתוך אותה תובנה, הוא מזמין גם את יוצאי אתיופיה לעבור משתיקה להיזכרות, מדיכוי הסיפור לחשיפתו. אז מה נכון יותר? לדבר או לסתום? להיאחז בזיכרון או לאפשר לשכחה לרפא? להישאר בים או לעלות ליבשה?
לא מזמן התקיימה ישיבה במשרדו של דובי איכנולד, מנכ"ל ומו"ל הוצאת ידיעות ספרים. משרדו של דובי נראה כעולם של זיכרון: כל חפץ בו מספר סיפור. אחד הסיפורים שנחרטו בי היה החיבור בין חורבן לתקומה, בין אב לבן, בין דור השואה לדור המדינה. על ספרו של ניסים משעל “70 לישראל” הונח שלט קטן: "א-לוהים, תן לי את הכוח לסתום". על הקיר תמונת האב, ניצול השואה, עם המספר על היד, לומד גמרא. דור של שתיקה. ומולו הבן, שמבקש מא-לוהים כוח לשתוק.
שאלתי את עצמי: מה המשמעות של זה? אולי זוהי בקשה לאיזון לדעת מתי לדבר, ומתי לשתוק; מתי המילים מרפאות, ומתי דווקא השתיקה מגינה על הלב. חשבתי גם על ניצולי השבי שחזרו מעזה אנשים שחוו גיהינום. הדחף לדבר הוא טבעי, אך לעיתים השתיקה איננה חולשה, היא כוח.
אולי כאן נכנס חג הסיגד ומציע תשובה: כוחו של החג הוא ביכולתו להזכיר לנו שהעוצמות האנושיות מתגלות דווקא בשעת משבר. הוא מלמד אותנו לא לברוח מהמציאות, אלא להעמיק לתוכה לגלות את הכוחות החבויים מתחת לפני הים ולהעלותם אל היבשה, אל החיים. כמו רבי עקיבא, שצחק מול חורבן בית המקדש לא מתוך אטימות, אלא מתוך ראיית הזרעים של גאולה בתוך ההרס. כך גם תודעתה של יהדות אתיופיה: גאולה שנולדת מתוך חורבן, אמונה שאינה מתכחשת לכאב אלא פוגשת אותו באומץ.
בחג הסיגד, בשעה שעולים להר עם ספר ה"אורית" התורה, יש הנושאים על ראשם אבן. האבן כסמל לענווה, להכנעה; וה"אורית" כסמל לאור, לאמונה, להלל. שני פנים של אותו חג סיגד מלשון סגידה, ומהללה מלשון הללויה. דווקא בהורדת הראש נולדת התרוממות הלב.
זהו חג שמבקש מאיתנו לחיות באמת לראות את המציאות על מורכבותה, לבחור באור גם כשהעולם שרוי בחושך. לשמוע את הקול הא-לוהי אומר שוב: "ויהי אור". כי יש עת לזכור ועת לשכוח, עת לדבר ועת לשתוק, עת יבשה ועת ים. וחג הסיגד מלמד אותנו – את האומנות הגדולה של להבחין ביניהם.
