ואלה שמות היחידים

במעבר מחומש 'בראשית' לחומש 'שמות אנו עוברים מספרם של יחידים: האבות, האימהות והבנים, לספר שעוסק בציבור, בקולקטיב. ייתכן שדווקא בשל כך הספר מתחיל במניין שמות בני ישראל. רש"י מסביר: "אף על פי שמנאן בחייהן בשמותן, חזר ומנאן במיתתן, להודיע חבתן". נראה שדברי רש"י מצביעים גם על ערכו של היחיד בתוך הגוף הציבורי הגדול של האומה. כשבני ישראל הופכים לעם, יש להזכיר ולקבע את התפיסה שכל אדם הוא עולם מלא. כמו שבפתיחת 'במדבר' יש מפקד "בְּמִסְפַּר שֵׁמוֹת", כך בפתיחת "וְאֵלֶּה שְׁמוֹת" מודגש שלכל איש יש שם ופנים ומהות ייחודית, יש משפחה וחשיבות בלעדית.

מסר זה הופנם היטב בעם ישראל, והוא בולט בפרשתנו במסירות הבלתי נדלית של נשות האומה והבלתי נלאית של המיילדות העבריות, למען הבאת ילדים לעולם בעיצומן של גזירות פרעה. גם לאחר שפַּרְעֹה מצווה "לְכָל עַמּוֹ לֵאמֹר: כָּל הַבֵּן הַיִּלּוֹד הַיְאֹרָה תַּשְׁלִיכֻהוּ", נשות ישראל אינן מוותרות, ונלחמות על חייו של כל תינוק בודד.

אם נראה הדבר טריוויאלי וכמעט מובן מאליו, נעלה בזיכרוננו את הגר שתעתה במדבר, וישמעאל בנה נטה למות מהתייבשות. היא השליכה את הילד תחת השיחים, והלכה "וַתֵּשֶׁב לָהּ מִנֶּגֶד הַרְחֵק כִּמְטַחֲוֵי קֶשֶׁת". התנהגות הגר לא משקפת רק פסיביות משוועת, אלא גם מבטאת זלזול מוחלט בחיי אדם, ואדישות או אף אכזריות של אמא כלפי בנה הנמצא בסכנה.

יוכבד, אם משה, היא אנטי-תזה להגר, אם ישמעאל. יוכבד מסתכנת ומצפינה את בנה "שְׁלושָׁה יְרָחִים, וכאשר לֹא יָכְלָה עוֹד הַצְּפִינוֹ: וַתִּקַּח לוֹ תֵּבַת גֹּמֶא… וַתָּשֶׂם בָּהּ אֶת הַיֶּלֶד… בַּסּוּף עַל שְׂפַת הַיְאֹר". היא מגלה דאגה אימהית, רחמנות אנושית וגבורה אישית, ובכך מומחש הניגוד הגדול בין אמו של מנהיג העם היהודי לאמו של אבי אומת ישמעאל.

פער זה בין ישראל לישמעאל ביחס לחיי אדם ניכר גם בזמננו, והוא בולט במערכות ישראל. במלחמות בעבר היינו עדים להקרבת המוני חיילים מצאצאי ישמעאל על מזבח המלחמות, ובהמשך, כשהמאבק הוא מול ארגוני טרור, אנו רואים זאת בפיגועים השואפים להרבות רצח אזרחים ומעלים על נס התאבדות של מפגעים, מתוך זילות בחיי אדם. במלחמה הנוכחית מתגלה תמונה נוספת של אותה תופעה, כאשר מובילי הטרור מתעקשים להמשיך במערכה, כשכל האוכלוסייה האזרחית הגדולה סובלת ומסתכנת. קולות השבר של ילדים וקשישים, הנשמעים מסוף העולם ועד סופו, אינם חודרים לליבם האטום של המחבלים, הדואגים לעצמם ואדישים לסבל עמם.

המדרש מספר שמשה רבנו נבחר להיות אבי מנהיגי ישראל, מפני שהלך בעקבות השה הבודד שאבד ונעלם מהעדר, נשאו על כפיו ודאג לו. מדרש זה בא להטמיע את העיקרון שגם כשעוסקים בבעיות הכלל, על המנהיגות לדאוג ליחידים, ולהפעיל חמלה גם בעת צרה ומלחמה.

חז"ל לימדו שכך היא גם דרכו של בורא עולם: "בא וראה רחמיו… שכל זמן שישראל נתונים בצער – כביכול צרה לפניו. אין לי אלא צרת הציבור, צרת היחיד מנין, ת"ל: יקראני ואענהו, עמו אנוכי בצרה" (בתי מדרשות, ב עמ' קג). כאשר הקב"ה שמע את זעקת בני ישראל במצרים, הוא לא שמע רק את זעקת העם בתור גוף קולקטיבי, אלא גם שעה למצוקתו האישית של כל יחיד ויחיד.

בתקופת המלחמה המתמשכת העיסוק בשאלות הגדולות של מדיניות וביטחון שנוגעות לכלל העם והמדינה, עמעם אצל אנשים מסוימים את המחויבות והדאגה ליחידים ולבני משפחותיהם. אולם, תפיסה יהודית מחייבת לשמוע את זעקת בני ישראל הקונקרטית, ולא להתעלם ממנה בשם טובת הכלל התיאורטית. אנו זקוקים למדיניות שיש בה עוצמה יהודית של חמלה בצד תעוזת של מלחמה, כזו המודעת לכך שיש "כְּלָל שֶׁהוּא צָרִיךְ לִפְרָט וּפְּרָט שֶׁהוּא צָרִיךְ לִכְלָל".

בתקופה זו אנשים מדברים ומהדהדים במקומותינו מספרים: מספר החללים ומספר הפצועים, מספרי שבויים וחטופים וכמה מהם חיים וכמה אינם בחיים, מספרי המגויסים והמשתמטים ומספר המפונים, כמה ימים חלפו מאז המפלה הגדולה ועוד כמה וכמה. הפתיחה ב"שְׁמוֹת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל… אִישׁ וּבֵיתוֹ" מזכירה לנו שלכל איש יש שם, שמציין את ייחודו, ואין ולא יכול להיות אחר כמותו, ולכל אחד ואחת מאלה הממוספרים יש את ביתו ומשפחתו שכואבים, מתמודדים ומאותגרים קשות.

כשאנו רואים שמות ודמויות ולא רק מספרים, אנו מרגישים שכל אדם מאלה הוא עולם מלא, ומשווים לנגד עינינו את צרתם ומצוקת סביבתם. או אז אנו מתמלאים במוטיבציה לסייע לכל יחיד הנמצא במצוקה, ולא נותנים לו להיבלע בתוך כלל בני ישראל הנתונים בצרה. כל גילוי התעניינות ודאגה, וכל מעשה חסד ועזרה, עשויים להיות רבי ערך ובעלי השפעה לטובה.