הרב ד"ר רונן לוביץ (רב ניר עציון, נשיא תנועת 'נאמני תורה ועבודה')בשנים כתיקונן, אנו מדגישים בעת לימוד פרשת 'קדושים' שהקדושה אליה אנו שואפים היא קידוש ה' בחיים ולא במוות. בשנים כתיקונן יום הזיכרון עוסק בעבר, ויום העצמאות מתמקד בהווה, ועם המעבר מיום הזיכרון ליום העצמאות מניחים את הזיכרון מאחור. שנה זו לא כתיקונה היא. בשנה זו מאות מיקירי בנינו קדושים נהיו, כאשר קידשו את ה' במותם, ובהווה של חיינו נוכחת הקרבתם.
כל הנהרגים על הגנת העם והארץ זוכים, כידוע, ל"מעלות קדושים וטהורים" בעולם האמת, ועליהם נאמר: "הרוגי מלכות – אין כל ברייה יכולה לעמוד במחיצתן" (ב"ב י, ב). גם מי שנהרגו מירי של כוחותינו וכן חיילים שנהרגו בתאונות, זוכים למעמד נעלה, שכן ירי דו-צדדי ותאונות מבצעיות ואחרות הם חלק בלתי נפרד מפעולות הצבא והמלחמה. גם האזרחים הרבים שנרצחו במתקפת הטרור בשמחת תורה ובשאר פעולות האיבה, אף שלא התכוונו למסור את נפשם, קדושים הם, שכן הם נהרגו בשל יהדותם.
המעמד המיוחד של הרוגי ישראל בידי צורריהם קיים גם בליבם של אזרחי ישראל, וכיוון שכך יש מי שמתיימרים לקבוע מה הקדושים הללו ציוו לנו במותם, וכיצד עלינו לפעול בעקבות לכתם. דומני שאין מקום לשאוב הנחיות מעשיות ממותם של הבנים היקרים. לו היו הם נשאלים בשאלות שבהן אנו חלוקים, גם ביניהם היו בוודאי דעות חלוקות. עצם המוות על קידוש ה' אינו מלמד כיצד להכריע בשאלות שבמחלוקת. האם במותם הם ציוו על מלחמת חורמה באויבינו או על מאמצים להפסקת מלחמתנו? האם הם ציוו על הכרעת האויב בכל מחיר או על החזרת החטופים בכל מחיר? כל אדם יכול לפרש את המסר העולה ממות יקירו לפי השקפתו שלו.
אולם, מסר אחד עולה בבירור מעת התגייסות בנינו בשמחת תורה ולאורך כל התקופה: עם המעבר מהאזרחות לשירות המבצעי בצה"ל, הכל שמים בצד את כל חילוקי הדעות ומקיימים איחוד לבבות. דומה שכל החיילים הקדושים שנהרגו ציוו לנו לחדול משנאת אחים ולחתור לאהבת רעים. לא רק הם, אלא אף כלל חיילי ישראל בסדיר, בקבע ובמילואים, חשו היטב כיצד לנוכח המשימות הלאומיות כל חילוקי הדעות מצטמצמים, כל סלעי המחלוקות נהיים לאבנים קטנות, והמתחים העצומים בין קבוצות ומגזרים נקרעים לגזרים. המסר הזה נשמע בבירור מפי החיילים שחזרו, והוא בוודאי משקף גם את מה שחשו החיילים שלצערנו הרב לא שבו.
האם ההרוגים ציוו לנו במותם על הכרעת האויב בכל מחיר או על החזרת החטופים בכל מחיר?
לא בכדי הפרשה שפותחת בהכרזה "קְדֹשִׁים תִּהְיוּ" מצווה על שורה של מצוות חברתיות-מוסריות, ובהן שתי מצוות שעליך לעשות "לְרֵעֲךָ": האחת היא "לֹא תַעֲמֹד עַל דַּם רֵעֶךָ", המחייבת להתגייס לשירות הביטחון ולא לעמוד מנגד כאשר אויבינו סבבונו כדבורים; האחרת, היא המצווה החותמת והכוללת: "וְאָהַבְתָּ לְרֵעֲךָ כָּמוֹךָ". במצוות שביניהן דורשת התורה שהאדם ישיל מעליו רגשות המנוגדים לאהבה: שנאה, אדישות לאחר, קנאה, נקמנות, ונטירת כעס ואיבה בלב.
קיום מלא ומושלם של אהבת האחר "כָּמוֹךָ" הוא יעד גבוה וקשה מאוד להשגה, ולכן הרמב"ן ראה בכך "הפלגה, כי לא יקבל לב האדם שיאהוב את חברו כאהבתו את נפשו". לדעתו, הכוונה שיאהב האדם את חברו בכל התחומים שבהם מתבטאת אהבתו לעצמו, אך לא באותה עוצמה.
הרמב"ם הסביר שהאהבה צריכה לבוא לידי ביטוי במישור המעשי: "צריך לספר בשבחו ולחוס על ממונו כאשר הוא חס על ממון עצמו, ורוצה בכבוד חברו כמו שרוצה בכבוד עצמו" (דעות ו, ג). במקום אחר מפרט הרמב"ם כיצד כל מצוות החסד הן יישום הלכה למעשה של מצוות האהבה: "לבקר חולים, ולנחם אבלים, ולהוציא המת, ולהכניס הכלה, וללוות האורחים, ולהתעסק בכל צורכי הקבורה… הרי הן בכלל 'ואהבת לרעך כמוך', כל הדברים שאתה רוצה שיעשו אותם לך אחרים, עשה אתה אותן לאחיך בתורה ובמצוות" (הלכות אבל יד, א).
מצוות אלה יוצרות את המושג "קְדֹשִׁים", ואותן בוודאי ציוו לנו הקדושים שחירפו נפשם במערכות ישראל. עובדה היא שהם ביצעו אותן בעצמן באופן מיטבי ומרבי, ומסרו נפשם על יישומן. הם קיימו כמוך כדברי רמח"ל: "בלי שום הפרש, כמוך בלי חילוקים, בלי תחבולות ומזימות, כמוך ממש" (מסילת ישרים פי"א).
קיום מצוות אלה בחברה הישראלית יתבטא בכך שחבריה יילחמו זה למען זה ולא זה נגד זה, ובכך תקודם השאיפה שמדינת ישראל תהיה "ממלכת כוהנים וגוי קדוש".
