משה רועה את צאן חותנו במדבר, ולפתע הוא רואה תופעה יוצאת דופן: סנה (שיח קוצני) בוער שאינו נשרף. משה מייד משנה את מסלול הליכתו: "אָסֻרָה נָּא וְאֶרְאֶה אֶת הַמַּרְאֶה הַגָּדֹל הַזֶּה". מלשון הכתובים נראה שמשה לא סטה מדרכו מפאת הסקרנות בלבד, אלא הוא הבין שהמראה הזה הוא "גדול" – תוכנו גדול, עליון ונשגב בכל קנה מידה אנושי. כבר בהיותו נער צעיר, משה הפסיק את עיסוקיו כדי לעזור לאחיו.
לפי המדרש, ההתגלות בסנה היא תוצאה מאותה אכפתיות שגילה משה לאחיו: "אמר הקב"ה: אתה הנחת עסקיך והלכת לראות בצערן של ישראל, ונהגת בהן מנהג אחים, אני מניח את העליונים ואת התחתונים ואדבר עמך. זהו שכתוב 'וירא ה' כי סר לראות' – ראה הקב"ה במשה שסר מעסקיו לראות בסבלותם, לפיכך: 'ויקרא אליו אלקים …'".
יכולתו של משה לצאת מהמקום הבטוח והנוח ולהגן על אחיו היא זו שהביאה להתגלותו של הקב"ה מתוך הסנה. גם ההתגלות האלוקית עצמה הייתה מותנית בבחירתו של משה לשנות ממסלולו הרגיל ולהתבונן במראה המיוחד הזה. רבי יצחק אף מקשר בין הסטייה של משה ממסלולו כדי להתבונן בסנה, לבין יציאתו מהארמון לראות בסבלות העם: "א"ר יצחק מהו כי סר לראות אמר הקדוש ברוך הוא סר וזעף הוא זה לראות בצערן של ישראל במצרים לפיכך ראוי הוא להיות רועה עליהן".
משה הולך במדבר ורועה את צאן יתרו, הוא אמנם עסוק במלאכתו אבל אינו מסוגל להתעלם מתופעות שמתרחשות מסביבו. הוא אינו יכול להיות מרוכז רק במשימותיו השגרתיות, אלא גם להתבונן במה שמתרחש מסביבו. זאת ועוד, גם בשעה שהוא עסוק במלאכתו בהיותו רחוק מאחיו במצרים הוא אינו יכול לשכוח את המראות הקשים, שראה בהיותו נסיך בארמון פרעה אעפ"י שחלפו מאז עשרות שנים – "סר וזעף לראות בצערן של ישראל". כשאדם מרוכז בעצמו, במשימותיו וביעדיו, הוא אמנם יתקדם היטב בדרכו, אך הוא אינו יהיה ראוי להוביל ולהנהיג אחרים. גדלותו של משה שבמשך כל אותן שנים שהיה רחוק מהעם, הוא לא הפסיק לחשוב עליהם.
באותו מעמד הסנה מלמד הקב"ה את משה פרק נוסף במנהיגות. הקב"ה מצווה את משה: "של נעליך מעל רגליך" מסביר רבי אפרים מלונטשיץ את המשמעות בהורדת הנעליים. אדם הנועל נעליים אינו חש באבנים הקטנות כשדורך עם מנעליו, אולם אם נאלץ ללכת יחף, אזי מרגיש כל אבן ואבן, קטנה כגדולה. זהו המסר שרצה הקב"ה להעביר למשה, שכל מנהיג מחויב לשים לב לדברים הכי קטנים ולהרגיש כל אחד ואחד מעם ישראל. ושמא תכונה זו נדרשת לא רק ממנהיג, אלא מכל אחד מאיתנו להרגיש את הכאב והסבל של האחר. רבים הם הסובלים בתקופתנו ובתוכם משפחות השכול, משפחות החטופים, משפחות הפצועים ואלו שאיבדו את פרנסתם, את ביתם. זו משימה של כולנו.
מו"ר הרב עמיטל זצ"ל היה נוהג לספר את הסיפור על האדמו"ר הזקן מדי שנה בישיבת הר עציון. האדמו"ר הזקן [רבי שניאור זלמן מלאדי – בעל התניא] ישב בחדר אחד עם בנו, האדמו"ר האמצעי [ר' דוב בער], והם שקדו בתורה, כל אחד בנפרד. כעבור זמן מה, נשמע קול בכיו של תינוק, הלוא הוא בנו של האדמו"ר האמצעי, ששכב בחדר השני. כשראה האדמו"ר הזקן שבנו לא השגיח בבכי, והמשיך ללמוד, קם בעצמו והלך לטפל בתינוק. כשחזר, שאל את האדמו"ר האמצעי "מדוע לא קמת לטפל בבנך?". כשענה שלא שמע את קול הבכי משום שהיה שקוע בלימודו, אמר לו האדמו"ר הזקן: "מי שלא שומע את התינוק הבוכה, גם לימודו חסר". בתקופתנו יש צורך להקשיב לקולות הסבל הרבים, להיות סבלניים וסובלניים כלפי הכואבים.
