הרב יובל שרלו (ראש ישיבת אורות שאול תל אביב וראש המרכז לאתיקה בארגון רבני צהר)טיב האופי האנושי גורר אותנו לעסוק בשאלות העקרוניות והמהותיות, ולחוש כי בכך אנו מתקנים עולם. דוגמה לדבר הזדמנה לנו בדיון המשפטי וההלכתי סביב פרשת האימוץ. שיקולים מעניינים, סיפור אנושי, דרמה של ממש וכל אותם מרכיבים ההופכים אירוע לפרשייה ציבורית. בטבעיות יסודית מביע אדם את דעתו ומתפלמס עליה, ומאזין לדעות אחרים ומגיב להן, ופורש את קשת הטיעונים לכאן ולכאן, ומגבש את התשובה לשאלה מה היה הוא עושה לו נטל האחריות להחלטה היה מוטל על כתפיו. בסופו של יום הוא עובר לנושא הבא, וחש כי הוא מיצה את תרומתו להתמודדות עם האירוע.
הבעיה היא שהאירוע לא נטש אותנו. להפך, הוא פתח לנו צהר אל מציאות סבוכה ובעייתית מאוד, בה מוצאים עצמם ילדים כאשר אין הם גדולים במסגרת הטבעית להם לצמוח. מכיוונים שונים מתמוטטת בעולם המערבי המשפחה, ואת אחד המחירים הכבדים משלמים ילדים רבים, הנולדים בלי היציבות, התמיכה, הזוגיות והשלמות שלה הם ראויים. מובן כי אין לשכוח שמסגרות אינן מבטיחות דבר, והעובדה שיש אבא ואמא בבית אינה מבטיחה כי הילד יצמח בסביבה מעניקה ותומכת. מסגרות לעולם אינן מבטיחות דבר, כי אם מאפשרות בלבד, ואין הן פותרות את בני הזוג מלהשקיע השקעה ניכרת כדי המסגרת זו תתמלא בתוכן מתאים. ברם, המסגרת המאפשרת ביסודה טבעיות כזו אינה מוענקת לכל הילדים, ויש מצבים בהם הם מוצאים עצמם ללא מסגרת כלל.
בין שאר התמיכות החברתיות החיוניות בשעה כזו נמצא "משפחה אומנת". משפחה אומנת אינה משפחה מאמצת, ואינה הופכת את עצמה למקום הקבע של אותו ילד שמצא עצמו במציאות קשה. היא מהווה גורם מתווך – לעיתים מדובר בתקופת הביניים שבין לידתו לבין מסירתו לאימוץ, לעיתים מדובר בתקופה ארוכה של תמיכה משפחתית בשל חוסר היכולת של הילד לגדול במשפחתו הטבעית, ויש עוד סיבות רבות. המשפחה האומנת מקיימת כאן מצווה ענקית, שיש לה מאפיינים שונים – היא אינה התחייבות ללא גבול וללא גדר, ובדרך כלל מציאות כזו תחומה בזמן. המשפחה האומנת מהווה מקום בו הילד יכול "לחנות" לתקופת מה, להתחיל לקבל את מה שהוא ראוי לקבל מצד היותו ילד, בד בבד עם ההימנעות מתביעה ללא גבול מצד המשפחה המארחת אותו לתקופת זמן זו.
זו יכולה להיות התרומה הגדולה של הדיון הציבורי על האימוץ. לו היה מספר משפחות גדול יותר המוכנות לאמץ בשלב ביניים ילדים שזה עתה נולדו ולא נמצא להם מקום של קבע היה חלק גדול מהטרגדיות נחסך, והייתה אפשרות למתוח את תהליך האימוץ לאורכו האופטימלי; לו היו יותר משפחות אומנות היה מקום גם לילדים שננטשו על ידי הוריהם בשל פגיעה גופנית או נפשית חמורה, והם לא היו מוטלים כאבן שאין לה הופכין; לו היו יותר משפחות אומנות היו ילדים הגדלים בבתים שאינם מסוגלים לספק את כל צרכיהם זוכים לתקופה מסוימת של רוגע ונחת, והיו מתאוששים מנזקים שנגרמו להם, ועומדים על רגליה בעוצמה כזו שלעיתים מניחה להם לשוב למשפחתם היסודית. זהו הצורך האמיתי הקיים היום.
את מקום הדיונים צריכה לתפוש העשייה. לא דיון תיאורטי על תינוק שזה לכותרות, אלא היחלצות אמיתית לסיוע למי שזקוק לכך. תבורכנה כל אותן המשפחות הייחודיות שהסכימו להיכנס למסלול הטעון והסבוך של האומנה בשל המצווה הגדולה המצויה בו, ובשל ההומניות האנושית הטבועה באדם השותף למצוקות חבירו. הן שותפות בבנייה של חברה צודקת, שנביאי ישראל לימדו על תרומתה לקירוב הגאולה – "ציון במשפט תיפדה ושביה בצדקה". הן המכוננות את חברת החסד והעשייה, ונוטלות אחריות על עצמן בנוסף על העיסוק התיאורטי בצרות של אחרים.
(חוקת תשס"ד)
