בשנותיה הראשונות של המדינה היו לציונות הדתית הקלאסית, זו שצמחה בבית מדרשן של "המזרחי" ו"הפועל המזרחי", יומרות גדולות. היא חתרה לעשות את המדינה למדינת התורה. ואולם, אז גילתה מציאות של חילוניות הולכת ומעמיקה ומדינה שתפיסותיה היסודיות וחוקיה, נובעים ממקורות דמוקרטיים ליברליים. הדת נדחקה למעמד של דייר משנה. משניגפה הציונות הדתית בחתירתה למדינת תורה, היא התבוססה בפשרנותה ללא יכולת להניף דגל כלשהו, להוביל עמו את הציונות, נקלעה למשבר ממושך עד מלחמת ששת הימים, שהפגישה את עם ישראל עם ארצו התנ"כית. אז, מצאה סוף-סוף מרגוע לנפשה בדמותו של דגל ארץ ישראל השלמה, שאיתו היא חשבה שביכולתה ליטול את שרביט ההובלה. מאז נתלתה יותר ויותר באילן הגבוה הרב קוק, וככל שהיא נתלתה ברב קוק, הלכה ואימצה, במידה, את פרשנותו המשיחית.
תפיסת העולם הציונית דתית נתונה לאורך כל הדרך בין הפטיש החילוני לבין הסדן החרדי. ציוניותה של הציונות הדתית נשענת על שני עמודים: עמוד שיבת ציון ועמוד ההשכלה והפתיחות למודרנה. העמוד השני הוא שהופך את תפיסת עולמה ל"מורכבת", בלשון המעטה, וזאת באשר תפיסת עולם זו מנסה במידה רבה לרבע את המעגל וליצור מפגש בין שני מקבילים, שעל פי כל החוקים אינם יכולים להיפגש.
הניסיון ליצור הרמוניה בין דת ומודרנה מעמיד את הציונות הדתית במתיחות רעיונית קשה ומתמדת: מחד גיסא החילוניות, על החופש שבה, הקורצת לו לאדם הציוני דתי כל חייו; ומאידך גיסא, היהדות החרדית הנראית בעיניו כמי שמקפידה יותר על לימוד תורה וקיום מצוות, ועל כן עשוי אורח חייו להעניק לו את ההרגשה שהוא פוסח על שתי הסעיפים. הציונות הדתית נעה כמטוטלת במרחב שבין בית הכנסת לבית הקולנוע. לא ייפלא אפוא שהזרם הציוני דתי הוא הזרם המכורסם ביותר: עשרות אחוזים ממנו יוצאים בשאלה.
מלחמת ששת הימים הולידה את התנועה החרדית לאומית, תנועה שכל כולה נתונה בתורתו של הרב קוק. תחילתה של תנועה זו בישיבת מרכז הרב בהנהגתו של בנו של הרב קוק, הרב צבי יהודה, והמשכה גם בישיבת הר המור. בוגרי הישיבות הללו הלכו ותפסו את מקומותיהם בראש הישיבות התיכוניות וישיבות ההסדר, ובכך נוצר הפוטנציאל להפוך את כל הציונות הדתית לחרדית לאומית. אולם, זה לא קרה. במאבק בין ההשפעה של ישיבת מרכז הרב ובין ההשפעה של הערכים הליברליים ואופייה הכללי של המדינה, גברה זו האחרונה.
אפשר לומר שבעוד בשדה הקרב בין הדת למודרנה ממשיכה הציונות הדתית להיטלטל ואינה מסוגלת להכריע, הרי שבשדה הציוני החליטה הציונות הדתית, שלאחר שנבנתה הקומה הראשונה של הציונות בדמותה של מדינת ישראל, תפקידה לשאת עכשיו את הדגל של ארץ ישראל השלמה ולחתור עימו להקמת הקומה השנייה, וזאת היא עושה בנחרצות, ונמצאת בעמדת ההובלה. אפשר לומר כי המפגש עם ארץ ישראל נפל לידי הציונות הדתית כמתנה מן השמיים.
ובאם בתחום הדתי יש מחלוקת בין הזרם המרכזי בציונות הדתית לבין הזרם החרדי לאומי, הרי שבנושא ארץ ישראל השלמה מתייצבת הציונות הדתית כמעט כולה יחד, בלב אחד כאיש אחד. אלא שלרוע המזל, הדגל הזה שנוי במחלוקת עמוקה בחברה הישראלית, ובהסתכלה לאחור גילתה הציונות הדתית שחלק גדול מאוד מן המחנה לא בא אחריה. וכך נוצר קרע עמוק בין הציונות הדתית לבין הציונות החילונית.
בין ערכי הדמוקרטיה לערכי הציונות קיים מתח מובנה. ככל שנוקפות השנים, מאמצת האינטליגנציה החילונית יותר ויותר את ערכי הדמוקרטיה ובהכרח פוגעת בערכי הציונות, ובוודאי בערכי היהדות. הציונות הדתית, מטבע הדברים, צמודה לערכי הציונות ומבקשת להמשיך להעדיפם על ערכי הדמוקרטיה כשיש התנגשות ביניהם. בעובדה זו קיים פוטנציאל להרחבת הקרע בין הציונות הדתית לציונות החילונית.
הציונות הדתית מרגישה שהיא זו שמופקדת על השמירה על ערכי הציונות, וככזו היא חדורת תחושת שליחות. את החלק הציוני שבמונח ציונות דתית תרגמה הציונות הדתית של היום, מעבר לעמידה על שלמות הארץ, להיחלצות חושים לפני העם. זה מתבטא למשל בגרעינים התורניים, גם בערים המעורבות וגם בכל ערי ישראל, זה מתבטא למשל בהתנדבות ליחידות הקרביות ולקורסי הקצינים בשיעור הגבוה בהרבה מעל לשיעורה באוכלוסייה. וזה התבטא באופן שאינו ניתן לערעור במלחמת "חרבות ברזל" בשיעור הגבוה של בני הציונות הדתית שנפלו במערכה, שיעור העולה לאין ערוך על שיעורם באוכלוסייה.
ניתן לסכם ולומר שמצד אחד הציונות הדתית שותפה מלאה בבניין הארץ, אין תחום שהיא נעדרת ממנו, והיא בעלת ערכי השכלה, דמוקרטיה וליברליזם; מצד שני, היא נטועה עמוקות בבית הכנסת ובבית המדרש, בתנ"ך ובתלמוד, מהם היא שואבת את ציוניותה, נסמכת במידה רבה על חזון הגאולה של הרב קוק, מאמינה באמונה שלמה בחזון ארץ ישראל השלמה, ומכאן נובע הקרע בינה לבין הציונות החילונית.
האם נשכיל להשכין שלום בין ערכי הציונות הדתית לערכי הציונות החילונית? "הציונות" משותפת לשתיהן. "הציונות" היא הגשר בין שתיהן. הנשכיל להקים את הגשר הזה?