בדמייך חיי

בפרשת השבוע מופיעות שבע מתוך עשר המכות שהוכו המצרים. הראשונה, דם (שמות ו, יט). פרעה מסרב להניח לבני ישראל לצאת לחופשי. לא זו בלבד שאינו מרפה מן הלחץ, הוא מכביד את עולו. המערכה היא על האתוס שייחרט על דפי ההיסטוריה. האם ייזכר פרעה כמלך רך לבב ששיקולי הישרדות הדריכו אותו לשחרר את עם העבדים, או שייזכר כלוחם קשה-לב שלא הסכים להתפשר על עקרונותיו, נאבק כנגד כל הסיכויים, ומת מות גיבורים במצולות ים? פרעה בחר באפשרות השנייה. בכל אחד מאיתנו קיים פרעה קטן, שמתוך יהירות ו/או פחד, משבש לנו משהו בשכל הישר, ההישרדותי, שצריך היה להנחות אותנו מתי להניח ולזרום הלאה.

בהגדת פסח אנו קוראים ממשנת רבן גמליאל, "בכל דוד ודור חייב אדם לראות את עצמו כאילו הוא יצא ממצרים". מי שיכול לצאת ממצרים יכול לכל דבר, רצונו בידו ובחירתו בחיים ברורה. תהליך השתנות ותשובה אמיתיים מחייבים יכולת אישית לגבור על רווחים מיידיים קצרי טווח לטובת שיקולים ארוכים יותר. כך גם, תלונה על אחראים או על 'המצב' היא הסרת אחריות, בולמת פעולה וגורעת מהאמונה. אמונה ביכולות ובדרך היא תנאי לכל השתנות. התלונה היא היפוכה של האמונה, הדרך לכל תהליך של שינוי. תשובה מתחילה בהפסקת התלונה ובלקיחת אחריות על חיינו.

המדרש שואל "למה לקו תחילה בדם?" ומשיב "מפני שהשליכו את ילדי ישראל לים, שנאמר, 'כל הבן הילוד היאורה תשליכוהו', לפיכך דן את המים אשר ביאור" (משנת ר' אליעזר י"ט), עונש המוכר בשם "מידה כנגד מידה". היאור שאליו הושלכו ילדי ישראל, נקם את נקמתו. המים שאליהם הושלכו ילדי ישראל, שינו מראה והסגירו את מעשיהם.

ביום בו הגיעו צבאות הנאצים ימ"ש אל נהר הדון שברוסיה, תיאר נתן אלתרמן את הדון מאדים, גם ניבא על סופם של אותם רשעים, "הגדודים למזרח דהרו, אך יודעים הם, קרוב היום ונהרות אחרים יטהרו, רק הריין יהלך אדום". טעם נוסף למכה זו: "לפי ששפכו דמם של ישראל כמים, נהפכו לדם יאוריהם ונוזליהם בל ישתיון" ("לקח טוב", תהילים ע"ח מ"ד).

הגמרא קובעת שפיקוח נפש דוחה את כל המצוות שבתורה. הגמרא (סנהדרין ע"ד ע"א) לומדת כי מקור הדין – "סברא הוא…מי יימר דדמא דידך סומק טפי? דילמא דמא דההוא גברא סומק טפי!". סברה זו משמשת בסיס לדיון בסוגיות אתיות שונות. מה יהיה הדין במקרה שבו ניתן להוכיח בעליל שדמו של האחד "סומק טפי" (אדום יותר)?

בשאלה זו נחלקו גדולי הפוסקים. אחד המקורות שעליו נסב הדיון, היתר הריגת עובר בעודו ברחם אמו, כאשר הוא מסכן את שלום האם (רמב"ם רוצח פ"א ה"ט). ההלכה מבחינה בין דמו הפחות אדום של העובר, לבין דם האם שהוא "סומק טפי", אדום יותר, במקרה זה לא קיימת הסברא "מאי חזית..", ואזי פיקוח נפשה של האם דוחה את 'שפיכות דמים' של העובר. האם עצמה, או אדם אחר מותרים בהריגת העובר (נו"ב מהדו"ת חו"מ סי' נ"ט). אחרים סברו שגם כאשר לא קיימת סברת "מאי חזית" עדיין איסור רציחה בעינו עומד.

לשאלה זו השלכות גם לנושא "קצירת איברים" כאשר לפנינו אדם "טרפה", מי שאינו עתיד לחיות יותר מי"ב חודש, שפטורים על הריגתו. האם יותר לקחת איברים מגופו להצלת מי שדמו "סומק טפי"? הרב שאול ישראלי שסבר שבהעדר סברת "מאי חזית", אין איסור "שפיכות דמים". הרב חילק בין שני מצבים: האחד, כפוהו אחרים להרוג, שרשאי להרוג כדי להינצל במקרה שדמו "סומק טפי"; והשני, ליזום רצח כדי להינצל, שאז גם בהיעדר סברת "מאי חזית", אסור לבצע רצח יזום כדי להינצל! (תקרית קביה, התורה והמדינה ה'-ו (תשי"ג תשי"ד) ע"א-קי"ג).