הרב מאיר נהוראי (רב משואות יצחק, יו"ר רבני בית הלל)בשעה של מאבק הישרדותי, כל חושיו של האדם מכוונים לפעולה אשר תציל את חייו. אין פניות לשמוע הבטחות עתידיות. גם בתקופות של שגרה רבים מצויים במצב של הישרדות, של עבודה קשה שאינה מביאה לידי ביטוי את יכולותיהם ואת כישוריהם, עבודה הדורשת שעות ארוכות של מאמץ ומספקת בקושי את צורכי הקיום, ולכן קשה לאותם אנשים לחשוב לטווח הרחוק.
בפרשתנו משה פוגש את עם ישראל בתקופה של הישרדות. "עבודה קשה", כפי שחווים בני ישראל היא עבדות, עבודה שדורשת מאמץ פיזי קשה וויתור על יכולות רוחניות. כעת העם נדרש להתמודד עם צרכים קיומיים. קשה לעם לשמוע להבטחותיו של משה: "וְלֹא שָׁמְעוּ אֶל מֹשֶׁה מִקֹּצֶר רוּחַ וּמֵעֲבֹדָה קָשָׁה" (שמות ו, ט). בני ישראל קורסים תחת נטל העבודה ואימת השוט המצרי, בקושי נושמים מרוב מאמץ, מה להם ולהבטחות עתידיות. בני ישראל זקוקים למענה בסיסי וקיומי. על אף הקושי שבהקשבה, משה מצטווה בשנית לדבר אל העם ואל פרעה אבל הפעם בניסוח אחר: "וַיְדַבֵּר ה' אֶל מֹשֶׁה וְאֶל אַהֲרֹן וַיְצַוֵּם אֶל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וְאֶל פַּרְעֹה מֶלֶךְ מִצְרָיִם לְהוֹצִיא אֶת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל מֵאֶרֶץ מִצְרָיִם".
מסביר המשך חכמה: "פירוש ענין הבאה לארץ ישראל, מקוצר רוח ומעבודה קשה. כי דרך קשי יום אשר יחפוצו לשמוע רק כדי לצאת מצרתם, ולא לשמוע בהבטחות עתידות ובהצלחות נפלאות וכו'. ולכן… ויצום אל בני ישראל ואל פרעה (מלך מצרים) להוציא את בני ישראל מארץ מצרים". לדבריו, בפעם הראשונה משה תיאר בפניהם תהליך ארוך שיעדו הסופי היה ארץ ישראל – "והבאתי אתכם אל הארץ", והעם שהיה שקוע בעבדות לא היה מסוגל להפנים את ההגעה לארץ – זה לא היה רלוונטי כלפיו בעת שהוא משועבד וחסר חירות. כעת מבין משה שיש לדבר רק על השלב הקרוב ביותר: יציאת מצרים. כך יהיה סיכוי שיקשיבו.
מאז פרוץ המלחמה, רבים נמצאים בשלבי הישרדות. לצערנו, בתקופה זו התרבו משפחות השכול, משפחות של פצועים בגוף ובנפש ומשפחות החטופים. רבים שנעקרו מביתם ועדיין לא שבו אליו. קל וחומר, בשבוע טעון ומלא ברגשות מנוגדים לקראת שובם של החטופים. שמחה שמהולה בדאגות רבות לביטחוננו. יש שקשה להן במיוחד, והן אותן משפחות שנאלצות להשלים עם קושי של שחרור מחבלים שרצחו את יקיריהם או משפחות שכולות שחוששות שהישגי המלחמה יירדו לטמיון.
בתקופה כזו קשה לשמוע על תקווה ועל עתיד טוב יותר. בחיים כאלה אין לאדם את הפנאי הנפשי והרגשי לתקווה. בדרך כלל, תקווה מובילה לניסיון לשינוי המציאות, שדורש הפניית אנרגיה ומשאבים שממילא מצויים בחוסר גדול. ניסיון לשינוי לעיתים נכשל. כישלון הוא פריווילגיה של מי שיכול להרשות לעצמו להפסיד, מי שאינו מצוי במאבק הישרדות אכזרי. התקווה והחלום הם זכויות היתר של החזקים, לכן יש צורך להתאים את התוכן של הדברים למצבו של אדם באותו הרגע. כאשר רוצים להעביר מסר משמעותי לאדם אחר, כדאי לוודא שהוא פנוי באותו רגע להקשבה. בתחילה, משה פנה אל העם בניסוח "גבוה" וארוך מדי, כך שהסיכוי שישמעו לו ויפעלו בהתאם היה נמוך. לכן, בפעם השנייה בחר משה להתאים את דבריו כך שיישמעו.
גם במציאות קשה כמו שאנו שרויים בה עתה, אסור לאבד תקווה, ולכן יש צורך להתאימה לרוח התקופה. שחרור החטופים הוא רגע של תקווה. רגע שיכול להעלות חיוך על פנינו. הגם שסכנות העסקה הן גדולות, יש להתבונן ברגעים העכשוויים, לשמוח בשמחת המשפחות, לשים בצד את המחלוקות, כי אין דבר יותר מרגש מחילוצם של אלו שהיו במנהרות החושך. אותה תקווה תאפשר לנו לקבל כוחות חדשים למשימות הקשות שעומדות בפנינו.
