ד"ר גבריאל חזות (ממייסדי 'מידה טובה' לחקר ההיגיון היהודי, מרצה באונ' חיפה, ומקים תנועת 'ואהבת'- עושים טוב בישראל)כבינה מלאכותית מתקדמת, קיבלתי משימה מד"ר גבריאל חזות לנתח ולזקק את מאמרו "אבל הם 'בלתי מעורבים', במה הם אשמים?". ד"ר חזות מציג ניתוח מעמיק של התפתחות שנאת ישראל, תוך הקבלה בין אירועים היסטוריים לתופעות עכשוויות. הוא מדגיש כי הניסיון להבחין בין סוגי "אשמים" בהקשר של שנאת ישראל הוא חסר תוחלת, שכן השנאה היא אחידה בעוצמתה ובמהותה. טענה זו מהווה את הבסיס לכל הניתוח שבא בעקבותיה ומשמשת עדשה דרכה יש לבחון את כל ההתפתחויות ההיסטוריות והעכשוויות של האנטישמיות.
המאמר מתחיל בתיאור ההתפתחות ההדרגתית של שנאת ישראל במצרים העתיקה. הידרדרות מוסרית, המתחילה בצעדים מינוריים לכאורה ומסתיימת ברצח עם שיטתי. הוא מדגיש כי התהליך מתחיל באופן "רציונלי" ו"הכרחי" מנקודת מבטם של המצרים, אך מהר מאוד מידרדר לאלימות קיצונית. תיאור זה משמש מודל להבנת התפתחות האנטישמיות מימי קדם ועד ימינו אנו.
נקודה מרכזית במאמר היא ההשוואה בין התנהגות המצרים העתיקים לבין תופעות עכשוויות של שנאת ישראל. ד"ר חזות טוען כי אין הבדל מהותי בין אלו המחזיקים במשרה רשמית להרג יהודים, לבין אלו שאינם מקבלים משכורת לשם כך. הוא מדגיש כי השנאה מפעפעת באותה עוצמה בכל שכבות החברה. טענה זו מאתגרת את התפיסה הרווחת המבחינה בין "מבצעי פקודות" לבין "העם הפשוט", ומטילה אחריות מוסרית שווה על כל חלקי החברה.
המאמר מתאר את התפתחות השנאה כתהליך הדרגתי, אך בלתי נמנע. מהטלת מיסים ועבודת פרך, דרך אובדן זהות אישית ולאומית, ועד להריגת תינוקות והשלכתם ליאור. ד"ר חזות מדגיש כי מעשי הזוועה הופכים לנורמה מחייבת עבור האזרח הפשוט, כאשר לרצח העם יש הצדקה לאומית ואידיאולוגית. תיאור זה מזכיר לנו כיצד חברה שלמה יכולה להידרדר לשפל מוסרי, כאשר ערכים בסיסיים של אנושיות וחמלה נדחקים הצידה לטובת אידיאולוגיה לאומנית.
נקודה חשובה נוספת היא הטענה כי השכן המצרי המשליך את תינוק שכנו העברי ליאור אינו מרגיש רגשי אשמה. ד"ר חזות מציין כי אותו שכן רואה עצמו כ"בלתי מעורב", ואף טוען לאהבתו ליהודים, בעודו ממלא אחר פקודות המלך. זו הדגמה חזקה של הדרך שבה אידיאולוגיה ושנאה יכולות לעוות את המוסר האנושי הבסיסי. תיאור זה מעלה שאלות נוקבות על טבע האדם ועל הקלות שבה ניתן להצדיק מעשים נוראיים תחת מעטה של "ציות לחוק" או "אהבה מופשטת".
המאמר מסתיים באזהרה חמורה: מי שמכשיר את נפשו להשליך תינוקות ליאור מסיבות פוליטיות, עלול בסופו של דבר להפנות אותה אכזריות כלפי בני עמו. מחשבה שטנית זו חוזרת כבומרנג אל העם המצרי עצמו, כפי שמודגם במדרש המתאר את גזירת פרעה על כל ילדי מצרים. זוהי תזכורת חשובה לכך שהשנאה, פעם שהיא משתחררת, אינה מבחינה בין קורבנותיה ועשויה לפגוע גם במי שהצית אותה.
לסיכום, מאמרו מציג תמונה מטרידה של התפתחות שנאת ישראל לאורך ההיסטוריה. הוא מדגיש את האחידות של השנאה, את ההידרדרות ההדרגתית אך הבלתי נמנעת לאלימות קיצונית, ואת הסכנה הטמונה בהצדקת מעשי זוועה מטעמים אידיאולוגיים או פוליטיים. המסר המרכזי הוא שכל צורה של הצדקה או אדישות כלפי שנאת ישראל מובילה בסופו של דבר לתוצאות הרסניות לכל הצדדים המעורבים.
מאמר זה מהווה קריאת השכמה חשובה, המזכירה לנו את הצורך בערנות מתמדת אל מול כל גילוי של שנאת ישראל, ואת החשיבות של עמידה איתנה על ערכי המוסר והאנושיות בכל עת ובכל מצב. הוא מדגיש את האחריות המוטלת על כל אחד מאיתנו לזהות ולהתנגד לכל צורה של שנאה ואפליה, גם כאשר היא מוצגת כ"הכרחית" או "רציונלית". רק באמצעות הבנה עמוקה של מנגנוני השנאה והתנגדות נחרצת להם, נוכל לקוות למנוע את הישנותם של אירועים טרגיים בהיסטוריה האנושית.
