ופחד ורחב לבבך

חיוך אחד של חטופה משוחררת שווה יותר מאלף מילים.

אבל השמחה והתקווה מהולים בעצב. ובדאגה. לצידם, מלווה אותנו ציפייה דרוכה, להמשך התהליך, ייחול ותפילה לשובם הבייתה של כל שאר החטופים והשבויים, החיים ושאינם בחיים, והמשך הדאגה לשלום חיילנו העומדים עדיין על המשמר ולתושבים שמצויים בקווי העימות ולעקורים מבתיהם, והחשש מפני מה שעשויים לעולל לנו כל המרצחים ששוחררו, הם וחבריהם.

השילוב בין שמחה פורצת שחקים לעצב ודאגה מלווה את עולמה של תורה משחר ימים.

את הפסוק "עִבְדוּ אֶת ה' בְּיִרְאָה, וְגִילוּ בִּרְעָדָה" (תהלים ב, יא) דרשו כבר חלק מחכמי התלמוד  (יומא ד, ע"א ומקבילה בברכות ל, ל, ע"ב) לא רק כתיאור מצב נתון, או כ"עצה טובה", אלא כחובה: "רבי מתיא בן חרש אומר: לא בא הכתוב אלא לאיים עליו [=על משה רבנו, קודם עלותו להר סיני לקבל התורה], כדי שתהא תורה ניתנת באימה, ברתת ובזיע, שנאמר 'עבדו את ה' ביראה וגילו ברעדה'. מאי 'וגילו ברעדה'? אמר רב אדא בר מתנה אמר רב: במקום גילה שם תהא רעדה".

הגילה והשמחה עשויים לסמא את העין, לטשטש את המציאות ולפיכך נתבקשה לגביהם אזהרה יתירה.

סוגיית פדיון השבויים מעסיקה את החברה היהודית בכלל והחברה הישראלית בפרט שנים רבות. ולא אחת, בדורות האחרונים, נדרשו – בעיקר עקב מאורעות השעה – חלק מחכמי התורה לעיון בה מתוך מקורות המשפט העברי, זה אומר בכה וזה אומר בכה. אחד המקורות המרכזיים שהובאו בהקשר זה כדי לתמוך בגישה שעיקרה "לא בכל מחיר", מתבססת על ההלכה התנאית (משנה גיטין ד, ו) שנשנתה בין שאר הלכות שטעמן "מפני תיקון העולם": "אין פודין את השבויין יותר על כדי דמיהן, מפני תיקון העולם; ואין מבריחין את השבויין, מפני תיקון העולם. רבן שמעון בן גמליאל אומר, מפני תקנת השבויין".

אכן, המשנה אינה מפרטת באלו "שבויים" מדובר, ומה היו נסיבות שבייתם. האמנם מדובר בשבוי בודד, או בשבויים יחידים, שנשבו לשם סחיטה כספית, או שמא מדובר גם על שבויי מלחמה. גם בדברי התלמוד המרחיב מעט את היריעה, לא נאמרו דברים מוחלטים בעניין זה.

חלק מהפרשנים וחכמי ההלכה דגלו בגישה השנייה, ומתוכה ובה ביקשו למצוא בסיס לטענתם שגם כיום אסור בשום פנים ואופן להיכנע לדרישות השובים, אפילו במחיר סיכונם של השבויים, שכן היענות לדרישותיהם תביא להגברת מאמציהם לשבות עוד ועוד אנשים.

כדרכם של דיונים בסוגיות אקטואליות, שהמציאות שעולה מהן שונה לחלוטין מזו שהכירו חכמים הראשונים ודיברו בה המקורות, פעמים הרבה עמדתו של חכם ההלכה מתגבשת תחילה מתוך השקפת העולם המדינית או הביטחונית שלו, ורק לאחר מכן מוצאת לה עיגון במקורות. מתוך כך, מגיעים חכמי ההלכה לא פעם לעמדות מנוגדות בתכלית, הגם שכולם נשענים ונסמכים על אותו קורפוס, מכלול המקורות של המשפט העברי.

לעתים, הניסיון להסיק מסקנות מהלכות שנשנו במשנה הקדומה על מציאות ימינו עלול ללקות בפשטנות יתר או באנכרוניזם לשמו. בהקשר דנן, המציאות כיום בסוגיית "פדיון השבויים" שונה לחלוטין, שכן לא מדובר בשבי "פרטי", מעשה פרטיזני של שודדים מקצועיים או אפילו לוחמים, אלא באזרחים וחיילים של מדינה ריבונית, שמערכת שיקוליה – גם בשל היותה כפופה לדיני המלחמה שבמשפט הבינלאומי ולשיקולי מאקרו רחבים בהרבה – עשויים, ואולי חייבים, להיות שונים לחלוטין מאלה שניצבו בפני מנסחי ההלכה המקורית.

אחד המקורות החשובים לעניין זה מצוי בדברי הרמב"ם ב"משנה תורה".

על אף שהרמב"ם היה יחיד, לא רק בדורו אלא גם לדורות, בהציבו בחיבורו "הלכות מלכים ומלחמותיהם", אין הוא כולל את ההלכה הנזכרת ב"הלכות מלכים" שלו, בספר 'שופטים' המוקדש למערכת המשפט הציבורי (שופטים, בתי דין ומלכים) אלא דווקא בהלכות מתנות עניים (פרק ח, י-יב).

וכך מורה אותנו "מורה נבוכים", "הנשר הגדול" "פדיון שבויים קודם לפרנסת עניים ולכסותן. ואין לך מצוה גדולה כפדיון שבויים שהשבוי הרי הוא בכלל הרעבים והצמאים והערומים ועומד בסכנת נפשות. והמעלים עיניו מפדיונו הרי זה עובר על 'לא תאמץ את לבבך ולא תקפוץ את ידך' ועל 'לא תעמוד על דם רעך' ועל 'לא ירדנו בפרך לעיניך', וביטל מצוות 'פתח תפתח את ידך לו' ומצות 'וחי אחיך עמך', 'ואהבת לרעך כמוך', 'והצל לקוחים למות', והרבה דברים כאלו, ואין לך מצוה רבה כפדיון שבויים… אין פודין את השבויים ביתר על דמיהן מפני תיקון העולם שלא יהיו האויבים רודפין אחריהם לשבותם. ואין מבריחין את השבויים מפני תיקון העולם שלא יהיו האויבים מכבידין עליהן את העול ומרבים בשמירתן".

אכן, מיקום ההלכה דווקא בהלכות "מתנות עניים" ובהקשר למצוות הצדקה, ולא בהלכות "מלכים ומלחמותיהם", כמו גם שלל הפסוקים שמביא הרמב"ם לתמוך דבריו, פסוקים שרובם-ככולם עניינם במצוות הצדקה(!) ולא ב"דיני מלחמה", מלמד לכאורה שלפחות מנקודת ראותו של הרמב"ם, ה"אויב" שנזכר כאן אינו בהכרח צבא זר אלא "אויב"-איש רע ובן בליעל, החוטף אנשים ושובה אותם למטרות של סחיטה כספית. ממילא, אין להסיק מהלכה זו מסקנה הכרחית בדבר יישומה בדיני המלחמה, ועל אף שטעמה של הלכה עשוי להיות רלוונטי גם לדיני מלחמה, אין להחילה בהכרח ובאופן זהה, "אחד על אחד", גם על שבויים – אזרחים וחיילים – שנשבו במסגרת מלחמתה של מדינה באויביה.

כמו במקרים אחרים, שימת הלב למיקום ההלכה בדברי הרמב"ם חשובה ביותר, והיא עשויה להנהיר לנו לא רק את הבנתו בסוגיה התלמודית, אלא גם את השלכותיה, גבולותיה ומגבלותיה.