בעיצומם של ימי הגלות הקשים במצרים, אומר הקב"ה למשה: "וְגַם אֲנִי שָׁמַעְתִּי אֶת נַאֲקַת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל… לָכֵן אֱמֹר לִבְנֵי יִשְׂרָאֵל אֲנִי ה' וְהוֹצֵאתִי… וְהִצַּלְתִּי אֶתְכֶם מֵעֲבֹדָתָם וְגָאַלְתִּי אֶתְכֶם בִּזְרוֹעַ נְטוּיָה וּבִשְׁפָטִים גְּדֹלִים. וְלָקַחְתִּי אֶתְכֶם לִי לְעָם… וְהֵבֵאתִי אֶתְכֶם אֶל הָאָרֶץ.. וְנָתַתִּי אֹתָהּ לָכֶם מוֹרָשָׁה אֲנִי ה'". משה שומע את הדברים המשמחים והמעודדים הללו ומעביר אותם כפי שהם אל בני ישראל: "וַיְדַבֵּר מֹשֶׁה כֵּן אֶל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל".
בנקודה הזו, היינו מצפים מהעם לקריאות התלהבות ולריקודי שמחה, ותחת זאת אנו מופתעים מאוד מתגובתם הבלתי צפויה לבשורות הטובות: "וְלֹא שָׁמְעוּ אֶל מֹשֶׁה מִקֹּצֶר רוּחַ וּמֵעֲבֹדָה קָשָׁה". מרבית הפרשנים הסבירו את תגובתם השלילית של בני ישראל לבשורת משה, בכך שמצבם המנטלי והפיזי היה כל כך ירוד, עד שלא היה בכוחם למצוא את כוחות הנפש כדי להיאחז בבשורה ולשמוח עימה ועם משמעותה עבורם. לפי הפרשנים הללו, המילים "קֹּצֶר רוּחַ ועֲבֹדָה קָשָׁה" מתארות את מצבו של העם.
באופן פשוט והגיוני, כך אכן נראים פני הדברים, אולם יש פרשנים שהלכו בכיוון אחר, והוא שהמילים קֹּצֶר רוּחַ מתייחסות למשה ולא לעם. לפי ההסבר הזה, העם חש שמשה במנהיגותו בשלב הזה של גאולת מצרים נוהג עימם מתוך מצב של קֹּצֶר רוּחַ.
רש"י מציג זאת כך כחלק מדבריו של משה לקב"ה ותרעומת שיש לקב"ה על דברי משה: "ורבותינו דרשוהו לענין של מעלה, שאמר משה למה הרעותה, אמר לו הקב"ה חבל על דאבדין ולא משתכחין, יש לי להתאונן על מיתת האבות, הרבה פעמים נגליתי עליהם בא-ל שדי, ולא אמרו לי מה שמך, ואתה אמרת מה שמו מה אומר אליהם.. וכשביקש אברהם לקבור את שרה לא מצא קרקע עד שקנה בדמים מרובים, וכן ביצחק ערערו עליו על הבארות אשר חפר, וכן ביעקב ויקן את חלקת השדה לנטות אהלו ולא הרהרו אחר מדותי, ואתה אמרת למה הרעותה...".
העולה מדברי רש"י, שהקב"ה מזהה אצל משה תכונה של קֹּצֶר רוּחַ, וכך גם העם חש, וכתוצאה מכך השורה האחרונה היא שהעם לא רוצה או לא מסוגל להקשיב למשה, גם אם הבשורה היא טובה. אפשר להנהיג עם רק כאשר המנהיג נמצא במצב של אורך רוח, יכולת הכלה ויכולת לרתום את העם להתמודדות עם אתגרים שעוד נכונו לו.