אדרבה, תן בליבנו

יש מילה אחת שלעניות דעתי מבטאת את דעת כמעט כל אשר נשמה ערכית, יהודית, ישראלית וציונית פשוטה באפו, בלי שום קשר להשקפתו הפוליטית או הדתית – נמאס.
די. נמאס מהרוע והשנאה. נמאס מהרדידות ומהשטחיות. נמאס מההתבהמות ומהדמגוגיה. נמאס מההסתה והפלגנות.
נכחתי לפני זמן באירוע שהשתתף בו פוליטיקאי מסוים, אדם דתי, שגם מתהדר בתואר של רב. כשהוא קם לדבר, המשפט הראשון שהוא אמר היה- אני רוצה לחדד את ההבדלים. להדגיש את השונה. להסביר את המפריד. לתאר את החסרונות של האחרים.
ואני חשבתי לעצמי באותו רגע, ריבונו של עולם- למה אי אפשר בדיוק הפוך?
ביום חמישי האחרון, כ"א באדר, ציין העולם היהודי [זה של מנשקי המזוזות ופוקדי הקברים] את יום הזיכרון של אחת מדמויות ההוד בעולם היהודי- רבי אלימלך מליז'נסק. רבי אלימלך- האדמו"ר של האדמו"רים, סמל ומופת לצדיקות, למנהיגות לענווה, לאהבת ישראל ולאמונה פשוטה ותמימה- בתפילה שחיבר לפני התפילה, תפילה שבכלל יהיה ראוי להתפלל, הוא מבקש כל כך הפוך מהפוליטיקאים של היום – "אדרבה, תן בליבנו שנראה כל אחד מעלת חברנו ולא חסרונם. ושנדבר כל אחד את חברו בדרך הישר והרצוי לפניך, ואל יעלה בליבנו שום שנאה, מאחד על חברו חלילה".
נמאס. נמאס לנו שמזלזלים בנו. נמאס לנו שמקריאים לנו דפי מסרים רדודים שמאחוריהם אין ולא כלום. נמאס לנו מסיסמאות נבובות וחלולות, מתדמיות שקריות, ומתמונות מעובדות בפוטושופ, שבינן לבין המציאות אין קשר.
נמאס לנו שמשקרים לנו במצח נחושה, שמסתירים את האמת, שמטייחים אותנו, ושחושבים שכולנו עדר של טפשים עם זיכרון קצר ועם תובנה מוגבלת.
נמאס לנו שמנסים לסכסך בינינו בכוח כדי לקושש עוד כמה קולות.
נמאס לנו מתקשורת שכבר מזמן שכחה את תפקידה והפכה להיות כלי שרת של בעלי אינטרסים. נמאס לנו מ'אנשי רוח' ששנאתם אומנותם, ונמאס מ'אנשי תורה' שמקפידים על גלאט בכל מה שהם מכניסים לפה, אבל רחוקים מהקפדה על המילים שהם מוציאים מהפה. עת לעשות לקלפי- הפרו תורתך בלשון הרע, בשנאה, ברכילות- והכל כמובן לשם שמים.
נמאס לנו- כי אנחנו יודעים כמה גדול הפער בין העם הנפלא שלנו, מלא החסד והרחמים, לבין מנהיגיו מחרחרי השנאה.
נמאס לנו- כי כבר נמאס לשמוע כל הזמן כמה רע לנו, כאשר ב"ה מלאו אסמינו בר, בתי הקפה הומים אדם, כאשר אי אפשר להשיג כרטיסי טיסה לחו"ל, וכאשר לכל ילד יש אייפון.
מגיע לנו יותר. מגיע לנו שיח רציני. מגיע לנו שיכבדו אותנו. מגיע לנו מנהיגים שבאים ממקום של אחריות וענווה.
חייבים לייצר כאן משהו אחר. אי אפשר שכל שנה או שנתיים- המדינה תעצור לחצי שנה ותהיה עסוקה רק בדבר אחד- בשנאה. בשיסוי. בלהרוס את כל מה שבנינו פה בעדינות ובאחריות בעמל של שנים.
בתנועת הנוער ובישיבות- היינו נוהגים עם כניסת השבת לעצום את עיני החול, לפקוח את עיני השבת, ולשיר את שירת הנשמה- "אילו היה לי כוח, הייתי יוצא לשוק, הייתי מכריז ואמר- שבת היום לה'."
אילו היה לי כוח, הייתי יוצא לשוק, הייתי מכריז ואומר את מילותיו של רבי אלימלך, [שאומנם נפטר לפני 228 שנים, אך השפעתו על העולם היהודי גדולה ועצומה פי מיליונים מהשפעתם של פוליטיקאים לרגע, שמחר יעלמו אל תהום נשית ההיסטוריה] – אדרבה, תן בליבנו שנראה כל אחד מעלת חברנו ולא חסרונם.
(ויקה"פ תשעה)