מרדכי (מוטי) מרמורשטיין (כלכלן והיסטוריון, ד"ר לתולדות ישראל)על דגלן של תנועות "המזרחי" ו"הפועל המזרחי" בשנותיה הראשונות של המדינה, הייתה חרותה חתירה למדינת תורה. מי שמיהר לתקוע סיכה בבלון מדינת התורה היה פרופ' ישעיהו ליבוביץ, שקבע נחרצות שאין בכוחה של ההלכה להתמודד עם אתגרי המדינה המודרנית.
ליבוביץ יצא בהתקפה חריפה על הממסד הרבני הציוני, שאינו מציג תוכנית קונקרטית לניהול המדינה על פי ההלכה. הוא טען שאין ליהדות הדתית מושג מהו תוכנן ומשמעותן של הלכות שבת לגבי מדינה יהודית עצמאית בדורנו, והיא אמנם לא הביאה מעולם בפני המדינה, הממשלה והעם – ואף לא לפני הציבור הדתי עצמו – כל תוכנית כוללת של ניהול המדינה והמשק בשבת על פי התורה. ליבוביץ הוסיף ואמר כי בראש ובראשונה על המנהיגות הדתית לשכנע את עצמה ואת הנוער שלה שבתורה גלומה תשובה לבעיות הדור.
הסערה ביהדות הדתית לא איחרה להגיע. מי שנענה לאתגר שהציב ליבוביץ ליהדות הדתית היה הרב משה צבי נריה, שהבהיר כי המאמינים במקורה האלוקי של התורה בטוחים ביכולתה לפתור את כל השאלות בכל הדורות, לרבות שאלותיה של מדינת ישראל. את הקושי לבנות את המדינה ולקיימה מבלי לפגוע כלל בהלכות שבת, הוא תלה בממשלה שאיננה עומדת על בסיס התורה ואיננה שואפת לבנות את המדינה על פי התורה.
יכולת הגשמת חזון התורה לא נתבררה מעולם באשר גם היהדות הדתית הבינה שהמדינה ניצבת על אדנים חילוניים, ובעצם לא הביאה היהדות הדתית הצעה קונקרטית לניהול המדינה המודרנית עד עצם היום הזה.
כל הפתיח הזה לא נועד, אלא כדי לומר כי בהיות היהדות הדתית בעלת חזון ובעלת סדר יום ייחודי משלה, הנובעים מייחודה הציוני שמקורו בדת ישראל, הייתה הצדקה והיה צורך בקיומה של מפלגה דתית בכנסת ישראל.
אולם, כיום אין לציונות הדתית חזון או סדר יום משלה שלמענם חייב אדם חובש כיפה סרוגה להתייצב ביום הבוחר ולהטיל לתוך תיבת הקלפי פתק של מפלגת הציונות הדתית. כל תביעותיה הדתיות של הציונות הדתית, לאחר שנסוגה באופן מוחלט מחזון מדינת התורה, תביעות שבמרכזן סטטוס קוו ושימור אופייה היהודי של המדינה, קרסו בזו אחר זו כבמגדל קלפים, והיא גם לא תקבל סעד משפטי אם תעמוד על תביעותיה. הרוב החילוני המוצק קבע את אופייה של המדינה, והציונות הדתית הקלאסית מתקיימת היטב בתוך מדינת החוק המודרנית, ומזדהה באופן כללי עם אורחות חייה. היא ויתרה על ניסיונות להשפיע על אופייה של המדינה, ואת ערכיה הדתיים היא מקיימת בתוך עצמה, בתוך בתי הכנסת, בתי המדרש, הישיבות ועוד.
לדתיותה של הציונות הדתית אין אפוא חזון מיוחד ואין סדר יום מיוחד שיצדיקו התכנסותם של בני הציונות הדתית תחת דגל פוליטי דתי. יחד עם זאת, שואפת הציונות הדתית להיות חברת מופת בתוקף ערכיה הדתיים, ובכך להשפיע ולהאיר על סביבותיה ואולם לא באמצעים פוליטיים. ציוניותה של הציונות הדתית, שמתבטאת בעמידה על שלמות הארץ, אינה זקוקה לייצוג פוליטי ייחודי, יש שותפים לא מעטים המתכנסים תחת הדגל הפוליטי הימני.
בפיהם של רבים בציונות הדתית, הנשאלים מדוע בכל זאת צריכה להתקיים מפלגה ציונית דתית, תשובה שקשה לקבלה: לממן את מוסדות החינוך שלה. לבוחר הישראלי ניתנה זכות גדולה להטיל פתק לקלפי ביום הבוחר, ובכך להשפיע על כל תחומי החיים במדינה. לתחום את הזכות הגדולה הזאת לאינטרס הצר הזה הוא בזבוז משווע של הזכות.
15 אחוזים מתושביה של מדינת ישראל הם ציונים דתיים (לפי הערכה שלי). לו היו כולם מחויבים למפלגה דתית, כי אז היו במפלגה הנושאת היום את שם הציונות הדתית 18 חברי כנסת, ואולם מפלגה זו נושקת בסקרים את אחוז החסימה, ומאידך חברי כנסת, אנשי ציונות דתית כשרים למהדרין, נמצאים בכל המפלגות. משמע: רובה המוחלט של הציונות הדתית כבר הסיק את המסקנה שאת תפיסת עולמו יכול הבוחר הציוני דתי להביא לידי ביטוי ביום הבחירות באמצעות כל אחת מקשת המפלגות הקיימות, מן הימין הקיצוני ועד לשמאל הקיצוני. הבוחר הציוני דתי התבגר. הוא ציוני והוא דתי, אך אין לו השקפת עולם פוליטית המוכתבת מהחיבור שבין ציוניותו לבין דתיותו.
אני מאמין שמשקלה הסגולי של הציונות הדתית יביא בסופו של דבר לכך שבכנסת ישראל יכהנו חברי כנסת בני הציונות הדתית בשיעור הרבה יותר גבוה משיעור הציונות הדתית באוכלוסייה, ובכך תעלה השפעתה הטובה של הציונות הדתית על החברה הישראלית.
