ד"ר חיותה דויטש, סופרת ועורכת, חברה בתנועת 'הנתיב השלישי'
התשובה לשאלה מדוע היכה ה' את מצרים במכות, פשוטה למדי: ראויים היו המצרים להיענש על ההתעללות רבת השנים בבני ישראל. אבל מדוע דווקא מכות אלה?
לפני שנים רבות צפיתי עם ילדיי הקטנים בסרט הקולנוע המצויר 'נסיך מצרים', המספר על חייו של משה רבנו, מהולדתו והשלכתו ליאור ועד ליציאת מצרים וקריעת ים סוף. אחד היועצים לסרט היה פרופ' אביגדור שנאן, מומחה למדרש. הסרט היפה הפך למדרש על סיפורי המקרא. לא מדרש מילים, אלא מדרש תמונות.
אני זוכרת היטב רגע של הארה שהיה לי בזמן הצפייה, שבו גיליתי את כוחה הפרשני של תמונה. "קח מטך ונטה ידך על מימי מצרים", מצווה ה' את אהרון, והוא מכה, והיאור נמלא דם. על המסך רואים את המצרים הגוועים בצמא, ואת פרעה הזועק בתסכול ובזעם, כשמול עיניו, במעין ציור קיר שתמונותיו נעות, מושלכים תינוקות ליאור ודמם מציף אותו. כמה זה פשוט, חשבתי. היאור המוצף בדם אינו אלא שיקוף של מעשי המצרים שהטביעו בו תינוקות יהודים. זוהי מידה כנגד מידה, במובנה הפשוט, כמעט 'עונש טבעי'.

הסרט עזר לי להבין את המכות. במאמר שכתבתי בשנה ההיא בגיליון פרשת השבוע של 'קולך', פירשתי בהשראתו חלק גדול מהמכות פרשנות ויזואלית-סימבולית: הדבר, הכינים והערוב הזכירו לי את סרטה של לני ריפנשטאל, התועמלנית הנאצית, שבו תיארה את היהודים כשרצים, ואת התפשטותם בעולם כמגפת דבר. מכת החושך מסמלת תרבות שהשתלטה עליה חשיכה מוסרית, ומכת בכורות – את הפרשנות לה מציע הרי הכתוב בעצמו: בני בכורי ישראל. מי שפוגע בו, ימותו בכוריו.
במאמרו 'טובה חכמה עם נחלה', כותב הרב אהרון ליכטנשטיין זצ"ל על ערכה של הספרות העולמית כתורמת לתורה וללימודה. "היכן, באוצרותינו, נמצא יצירה הממחישה מצוקת אב נחלש ונטוש בעצמת המלך ליר? (שייקספיר)" שואל הרב, ומציין את הממד הפרשני שיש ליצירות הגדולות ביחס לעולם עצמו וביחס לדברים שבקדושה. "האין תפיסת העקדה מתחדדת על ידי קירקגור?… דמיון שהועשר במגזרים אחרים עלול למצוא במדרשים או אולי במקרא עצמו – במערכת יחסי האנוש המגוללת בו, בצלילי נפש טרגית או הרואית – את הטמיר ונעלם לגבי אחרים", הוא כותב.
אם מדעי הטבע מחדדים את השכל ומועילים ללימוד, יצירות התרבות הגדולות מחדדות את הנפש. זוהי אחת ממשמעויותיה של תפיסת תורה עם דרך ארץ של "הנתיב השלישי": השכלה, תרבות ואומנות אינן עומדות בסתירה לתורת ישראל. ההפך הוא הנכון.