כן בנות צלפחד דוברות

פרשת הירושה של בנות צלפחד היא, אולי, העדות הראשונה בתורה למעין מאבק "פמיניסטי" מובהק. בניגוד למקובל בתורה, חמש הבנות אינן דמויות אנונימיות אלא כולן נקראות בשם. הן ניצבות לפני פורום לא פשוט: "לפני משה, ולפני אלעזר הכהן, ולפני הנשיאים וכל העדה". למרות זאת, משמיעות הן את דברן בקול רם, צלול וברור, ותביעה בצדו: "למה יגרע שם אבינו? תנה לנו אחוזה!".
לפי פשוטו של מקרא, משה רבנו, רבן של ישראל, אינו יודע כיצד להתמודד עם תופעה חדשה זו. נשים העומדות על שלהן, תובעות את מימוש זכותן. בצר לו, הוא פונה לעזרת שמים: "ויקרב משה את משפטן לפני ה'". למרות התביעה הנחרצת והחדשנית, אולי אפילו מהפכנית, הקב"ה ומשה אינם רואים בתביעת הזכויות של הנשים חוצפה או הפרה חמורה של הסדר החברתי. "ויאמר ה' אל משה לאמר: כן בנות צלפחד דוברות. נתן תתן להן אחזת נחלה". תביעתן מתקבלת, ונקבעת כהלכה לדורות.
פרשנותם של חז"ל מבליטה עוד יותר את עצמת התביעה. לפי דבריהם, בנות צלפחד – כמה סמלי – נכנסו לתוך בית המדרש שהיה, כמובן, על טהרת הגברים(!), ושם טענו את טענותיהן. כביכול ביקשו לומר שגם להן זכות כניסה לבית המדרש. זאת ועוד: טענתן אינה נובעת מכוח רצונן לצאת "מחוץ לבית המדרש", לערער את גבולות ההלכה, אלא דווקא מתוכו ובו. לא ייתכן, טענו, שההלכה תיצור מצב שבו ייגרם עוול לאישה, רק בשל היותה אישה: "אמרו: לא כרחמי בשר ודם רחמי המקום. בשר ודם, רחמיו על הזכרים יותר מן הנקבות. אבל מי שאמר והיה העולם – אינו כן, אלא על הזכרים ועל הנקבות רחמיו על הכל, שנאמר (תהלים קמה, ט) 'טוב ה' לכל ורחמיו על כל מעשיו' ".
יתר על כן: מתיאור הכתובים את אביהן, ש"מת במדבר, והוא לא היה בתוך העדה הנועדים על ה' בעדת קרח, כי בחטאו מת", עולה שצלפחד לא היה טלית שכולה תכלת (ונחלקו חכמים בחטאו: האם מקושש העצים היה או שמא מן המעפילים). ולמרות זאת, ידעו בנותיו שאין פוקדים עוון האב על בנותיו, וחטאו אינו עילה לשלילת זכויות צאצאיו. והוסיף רש"י: "מגיד שראתה עינן של בנות צלפחד מה שלא ראתה עינו של משה, ואשריהן שהודה הקב"ה לדבריהן". והוסיפו חכמים במדרש האגדה (בבא בתרא קיט, ע"ב) שהיו "חכמניות, דרשניות וצדקניות".
פרשנים אחרים, והד דבריהם עולה כבר מתוך הספרי, מדרש התנאים לספר במדבר, ממתקים במקצת טעמה החריף של פרשה זו. לשיטתם, יודע היה גם משה רבנו שבנות נוחלות בארץ, אלא שנתחבט בשאלה האם יכולות הן לירש גם נכס עתידי, "ראוי", כמו שנוהג דין הירושה בנכס שבהווה, נכס "מוחזק".
בזכות בנות צלפחד, שפרשת ירושת הבת נקראה על שמן, הייתה סוגיה זו לאחת מציוני הדרך החשובים בדרך הילוכו של המשפט העברי. לצד דין התורה המקורי, שמעניק את הירושה לבנים בלבד, הלכו ונקבעו במשפט העברי הסדרים שונים שמטרתם הענקת זכויות שונות גם לבנות בנכסי המשפחה. כך היה כבר בתקופת התנאים, עם קביעת תקנת חכמים שתיקנו לבת זכות לקבל מזונות מן העיזבון (משנה כתובות יג, ג), וכך לעניין "כתובת בנין דיכרין" שמטרתה הייתה הענקת חלק מרכוש האב לבת עוד בחייו (כתובות נב, ע"ב) ונהגה עד תקופת הגאונים. בנוסף למזונות מן העיזבון, זכתה הבת לקבל גם "עישור נכסים" – חלק עשירי מנכסי העיזבון, כדי שיהיה לה בסיס כלכלי ותוכל להינשא.
בתקופות מאוחרות יותר, הרחיקו חכמי ההלכה לכת עוד יותר. תקנות ולאדוליד שבספרד, שמן המאה ה-14 קבעו שגם בחלוקת הירושה תוכל בת שטרם נישאה לרשת חלק בנכסי העיזבון. כך עשו גם מגורשי ספרד שהגיעו לפאס שבמרוקו. לימים, נתפשטה תקנה זו ואף תוקן לשם כך שטר מיוחד שכונה "שטר חצי זכר". בתי הדין הרבניים בארץ, בשלהי תקופת המנדט הבריטי, אימצו גישה זו והציעו לצדדים שבאו לפניהם לקבל קניין על הסכמתם לחלק את העיזבון שלא לפי דין תורה אלא באופן שווה בין הבנים והבנות. בראשית ימי המדינה, הקדיש הרב הראשי לישראל, הריא"ה הרצוג ז"ל מאמצים מרובים לעיגון הסדר שוויוני זה בתקנות הרבנות הראשית, ומהן למערכת החוק האזרחי. עמיתיו הרבנים, שנרתעו מיצירתיות זו, הביאו לקבורת הסדר זה וכך נחקק במדינת ישראל חוק ירושה שסותר את תורת ישראל.
עמידתן העיקשת של בנות צלפחד, ה"חכמניות והצדקניות", בתוך "בית המדרש", על זכויותיהן, והמענה שנתנו חכמי ישראל לנשים שכמותן בכל הדורות, עשוי וצריך לשמש סמל ודוגמא ליכולתו של המשפט העברי להתמודד עם צורכי השעה, ומתוך התבססות על תורת העבר, למצוא מענה לשאלות ההווה למען העתיד.
(בהעלותך תשס"ד)