הרב יובל שרלו (ראש ישיבת אורות שאול תל אביב וראש המרכז לאתיקה בארגון רבני צהר)האחיכם יבאו למלחמה ואתם תשבו פה – בשאלה זו פנה משה רבינו אל בני גד ובני ראובן בתובעו מהם ליטול חלק במעשה המלחמה על ארץ ישראל. ניתוח טיעון זה מלמד כי עיקר הטיעון מבוסס על הפן המוסרי של ההתנהגות המבקשת לפתור את בעיותיה שלה לבדה. משה רבינו מלמד כי לא ניתן לסבול מצב בו יש יעד לאומי והוא לא נישא על כתפי כולם. לא ייתכן כי קבוצה מסוימת היא זו שתהיה בחזית, בעוד אחרים יושבים ספונים בבתיהם ולא עושים דבר.
אנו נמצאים כעת בעיצומו של מאבק איתנים על עניינים שונים – המחויבות לארץ ישראל, המחויבות לביטחונה של מדינת ישראל, תהליך קבלת ההחלטות והנוהל הדמוקרטי, נקיות השלטון ועוד עניינים רבים אחרים. לא לאלה הסבורים כי טובה התנהלותה של מדינת ישראל בדרך זו מכוונים הדברים. דבריי מכוונים אל אלה המכירים בחיוניות עצירת ההתדרדרות וההתערטלות של מדינת ישראל מזהותה ומדמותה. אלה המשוכנעים כי פירוק עולמם של אנשים שהתיישבו במקום לאור החלטות הממשלה הוא מדיניות שהיא מחוץ לתחום ההתנהלות הסבירה. הם אינם יכולים לשבת בבתיהם ולהניח לאנשי גוש קטיף וצפון השומרון לעשות את המלאכה. הם חייבים להתגייס.
גיוס זה אינו למלחמה במובן המקובל של המילה, אך הוא כן גיוס למאבק. מאבק המתנהל בדרכים בהן מתנהל מאבק זה במערכות כולן – הפוליטי, הציבורי, המשפטי, וההתנחלותי. אנשי ההתיישבות הם שלוחי ציבור, וככאלה חייב הציבור לעמוד מאחוריהם, ולהעניק להם את הגיבוי להם הם ראויים. בין אם מדובר בשרשרת אנושית ובין אם מדובר בלחץ פוליטי, בין אם מדובר בהמשך ההתיישבות ובין אם מדובר במבצע פנים אל פנים – אין זה אפשרי כי נמשיך לשבת בביתנו.
מובן מאליו כי במאבקים אלה צריך להיזהר שלא לכרות את הענף עליו אנו יושבים. לא ניתן לבוא בשם כלל ישראל אם אנו מבקשים לפעול בלעדיו, ולא ניתן לטעון לחוסר דמוקרטיה אם לא פועלים בכלים אלה. סטייה מכללים אלה היא גם מעוותת מבחינה אידאית, אך היא גם טעות מבחינה טאקטית, כיוון שהיא מושיבה אותנו על ספסל הנאשמים תחת היות המקום הראוי לנו הוא בעמדת התובע והדורש. במסגרת כללים אלה ניתן לעשות עוד הרבה.
אין זה נכון כי המאבק על ארץ ישראל הוכרע כבר. פעמים רבות כבר כתבנו כי המדיניות שלנו יכולה להתברך מדימוי סירת המפרש. אנו יודעים היטב כי סירה זו לא תשוט אם לא תבוא רוח, ועל כן אין אנו יודעים בוודאות כי אם נבנה אותה היא אכן תשוט. ברם, אבוי לנו אם תהיה רוח המסוגלת להושיט את הרוח ואנו לא בנינו את הסירה. כך אנו עושים ביחס לפעילות למען השארת מירב ארץ ישראל כולה בידינו – אנו בונים בכוחנו את סירת המפרש שתשוט אם תהיה רוח גדולה שתשיט אותה, ואוי לנו אם תיווצר האפשרות לשוט ואנו לא נהיה מוכנים.
על כן, יתנער כל איש ממקומו ויקדיש גם חלק מימי חופשו, למען המשך אחיזתנו בארץ לה אנו מחויבים, ובה אנו זכאים לחיות. בעיקר נכונים הדברים כאשר התוכנית המדינית הנוכחית מבוססת על הנחות כה מפוקפקות. בהתנערות הזו לא נשב עוד בביתנו ואחינו יצאו למאבק, כי אם נהיה שותפים אתם, כיוון שהצלחת ההתיישבות בגוש קטיף היא הצלחת כל כלל ישראל.
(מטות מסעי תשס"ד)
