דם, יזע ודמעות

שתי מצוות נדרשו בני ישראל לבצע בליל מכת בכורות, זמן קצר לפני היציאה ממצרים:  קורבן פסח וברית מילה. חכמים הסבירו את הצורך במצוות אלה בכך שהגיעה העת שה' יגאל את בניו, "ולא היו בידם מצוות להתעסק בהם כדי שיגאלו… ונתן להם שתי מצוות – דם פסח ודם מילה", ובזכותן הם נגאלו. מדוע נבחרו דווקא שתי המצוות הללו כדי להעניק זכויות לישראל? מדוע ניתנו להם דווקא מצוות הכרוכות בדם?

המהר"ל מסביר בספרו "גבורות ה'" (פרק לה) שדם המילה נועד לעורר את רחמי ה' על ישראל, ובזכות רחמים אלה הם יצאו מהשעבוד ומהצרה. דם הפסח מהווה שלב שני, בו הם ביצעו עבודת ה' של קורבן, ובכך נהיו ראויים לגאולה. בספרו "גור אריה" לפרשתנו, מסביר המהר"ל ששתי המצוות הללו מבטאות שני שלבים של מעבר עם ישראל מעבדות מצרים לעבדות לה'. המילה היא הטבעת חותם של עבדות בבני ישראל (בדומה לרציעת האוזן), אך לאחריה נדרשת פעולה שמבטאת את עבדותם לה', וזו הייתה הקרבת הפסח.

ברצוני ללכת כאן בכיוון אחר, ולפיו מצוות מילה ופסח הן שתי מצוות שביטאו אומץ ומסירות המיוצגות בהקזת הדם שבהן. הן מבטאות את הנכונות של בני ישראל להקיז מדמם למען הגאולה. בקורבן הפסח שהוקרב במצרים נועד לדם תפקיד מרכזי: "וְלָקְחוּ מִן הַדָּם וְנָתְנוּ עַל שְׁתֵּי הַמְּזוּזֹת… וְהָיָה הַדָּם לָכֶם לְאֹת עַל הַבָּתִּים… וְרָאִיתִי אֶת הַדָּם וּפָסַחְתִּי עֲלֵכֶם". יש אומרים שבני ישראל נתנו על מזוזות בתיהם תערובת של דם פסח ודם מילה, ואלה חרצו את גורלם לטובה ולגאולה (פרדר"א, כח).

ביצוע כל אחת מהמצוות מילה ופסח, היה כרוך בסכנת נפשות. ברית המילה הייתה כרוכה בסכנה בשל התנאים הסניטריים, והיעדר אמצעים למניעת זיהומים ולעצירת דימומים. המילה היוותה קושי מיוחד היה עבור המבוגרים, וכמו שאנשי שכם הוכו בידי שמעון ולוי בהיותם כואבים, כך המצרים היו עלולים לעשות שפטים ביהודים הכואבים בעקבות המילה. לזאת מצטרפת הסכנה של טלטלת המסע הקשה במדבר אליו הם עמדו לצאת, סכנה שבגינה בני ישראל נמנעו מקיום ברית מילה בכל 40 שנות מסעם במדבר.

על הסכנה שכרוכה בלקיחת השה לקורבן פסח, כבר אמר משה במפורש: "הֵן נִזְבַּח אֶת תּוֹעֲבַת מִצְרַיִם לְעֵינֵיהֶם וְלֹא יִסְקְלֻנו?!" ואכן, חז"ל ציינו שהיה צורך בנס גדול כדי שהמצרים לא יהרגו את בני ישראל מעת שאלה לקחו את השה וקשרוהו, "ושאלום המצריים למה זה לכם? והשיבום לשחטו לשם פסח במצות ה' עלינו. והיו שיניהם קהות על ששוחטין את אלוהיהן, ולא היו רשאים לומר להם דבר. ועל שם אותו הנס קורין אותו שבת הגדול".

מסירות הנפש שהתבטאה במצוות הפסח והמילה הוכיחה שבני ישראל זכאים לניסים וראויים להיגאל. דם הפסח ודם המילה הם שני דמים של הקרבה, ועליהם נאמר: "וָאֶעֱבֹר עָלַיִךְ וָאֶרְאֵךְ מִתְבּוֹסֶסֶת בְּדָמָיִךְ, וָאֹמַר לָךְ בְּדָמַיִךְ חֲיִי וָאֹמַר לָךְ בְּדָמַיִךְ חֲיִי" (יחזקאל טז, ו). מאותה סיבה נדרשו בני ישראל לבצע מילה ופסח גם בימי יהושע, לפני כניסתם למלחמה של כיבוש הארץ.

ב-13.5.1940, עם כניסת בריטניה למלחמה בנאצים, נשא ראש ממשלת בריטניה וינסטון צ'רצ'יל נאום בפני הפרלמנט הבריטי, בו הכריז כי "עומדים בפנינו חודשים רבים מאוד של מאבק ושל סבל… לא אוכל להציע אלא דם, עמל, דמעות ויזע". בני ישראל במצרים כבר ידעו על בשרם את טעם העמל והיזע בעבודת הפרך, ואת טעם הדמעות לנוכח גזרות פרעה. היה באלה כדי לעורר רחמים. אולם, לא היה בהם כדי ליצור זכויות, ולא הייתה בהם ערובה לכך שהם מסוגלים לקבל על עצמם עול מלכות שמיים ואתגרים של דרך ארוכה וקשה במדבר העמים. עתה, עם קיום הברית האישית של המילה והברית הלאומית של קורבן פסח, הם גילו נכונות להקיז מדמם למען הגאולה וביצעו איתערותא דלתתא שעוררה איתערותא דלעילא. בכך הצטרפו יחדיו דם, דמע ויזע לשטף של זכויות שגרמו למשחית לפסוח עליהם במכת בכורות, ולה' להוציאם לחירות.

מוטיב הדם מופיע בעקביות בסיפור השעבוד והיציאה ממצרים. לענייננו, נזכיר שבתחילת הפרשה פרעה מכריז: "רְאוּ כִּי רָעָה נֶגֶד פְּנֵיכֶם", וחז"ל הסבירו שכוונתו לכוכב המהווה "סימן דם והריגה", המראה שהם עתידים למות במדבר. אותו סימן דם התהפך לפרעה לרועץ, כשבני ישראל העזו למרוח את דם הקורבן המעורב בדם המילה על מזוזות ביתם מבחוץ. המסירות והאומץ הפכו את הקערה על פיה, והם יצאו במסע ניצחון.

בעת שחרורן של ארבע התצפיתניות בשבת הקודמת, הן הועמדו על ידי פעילי חמאס על במה בלב עזה, שעליה היה כתוב: "הציונות לא תנצח". לו היינו כיום נרפים כיהודי הגלות במרוצת ההיסטוריה, משאלתם הייתה עלולה להתגשם. אולם, עם ישראל הוכיח בשנה וחצי האחרונות שהוא מסוגל למעשים של אומץ ומסירות, ואף לתת דם, יזע ודמעות כדי להגן על קיומו וכדי לנצח. לכן, בעזרת ה' נעשה ונצליח, באויבים נלחמנו ולנו הניצחון.