משא ומתן מדיני מול אויבים שטניים

מדינת ישראל היא מדינה מתקדמת ומצליחה ב"ה בתחומים רבים. בשנות קיומה היא זכתה בס"ד לניצחונות גדולים במלחמותיה, אולם היא נכשלה פעם אחר פעם במשא ומתן המדיני שלאחר המלחמות. לא פעם היא איבדה בהם נכסים חשובים שהשיגה במלחמה, במחירים כבדים.

מו"מ מדיני הוא חלק ממעשה המלחמה (קלאוזביץ) – השגת מטרות מדיניות שלא באמצעות הפעלת כוח. במו"מ צריך להשתמש בכלים פסיכולוגיים כדי להוביל את היריב להסכים לדרישותינו. על מוביליו להיות בקיאים בתרבות של אויבינו, בשפתם ובדרכי המו"מ שלהם. אויבינו האכזריים אינם נרתעים מלהשתמש בשקר, בדרכי רמייה ובסחיטה כדי להשיג את מבוקשם. אין להם מעצורים מוסריים, וחיי אדם אינם חשובים בעיניהם כמו אצלנו. הם משתמשים במו"מ כדי להונות ולהרוויח זמן. אם יוכלו, יפירו את כל ההסכמים ללא כל עכבות.

כמו במעשה המלחמה, גם במו"מ צריך להשתמש בתחבולות: "כִּי בְתַחְבֻּלוֹת תַּעֲשֶׂה לְּךָ מִלְחָמָה" (משלי כד, ו). המו"מ צריך להיות מעמדה של כוח. כדי לקבל את התוצאה הנדרשת לנו צריך לזהות ולהפעיל מנופי לחץ על נקודות התורפה של האויב, לייצר משוואה שבה יהיה לאויב מה להפסיד אם לא יקבל את תנאינו. מו"מ אינו אמור להתנהל רק מתוך רצון טוב. לפעמים צריך לשלב בו איומים ישירים או מרומזים. פעמים שהוא צריך להתנהל 'תחת אש', תוך כדי הכאת האויב בנקודות רגישות וכואבות כדי לרכך אותו. אסור לתת לאויב תחושה שלהשגת מבוקשנו אנו מוכנים לשלם כל מחיר, משום שאז הוא יתעקש – ויעלה אותו.

משה רבנו נשלח ע"י הקב"ה לנהל מו"מ עם פרעה על שחרור עם ישראל מעבדות לחירות. פרעה היה שליט אכזר וציני שפגע בעם ישראל ע"י גזירותיו השטניות. הוא בא מעמדה של כוח. היה לו אינטרס כלכלי בהמשך העבדות, ואינטרס של שמירה על כבודו כמלך, שייחס לעצמו תכונות על אנושיות, שאינו נכנע בפני איש, ושמירה על הכבוד הלאומי של מצרים כאימפריה עולמית שאינה מקבלת תכתיבים.

כבר בשלב הראשון מציב משה רבנו בפני פרעה את הדרישה הסופית: "כֹּה אָמַר ד' אֱלֹקֵי יִשְׂרָאֵל שַׁלַּח אֶת עַמִּי" (שמות ה, א), דרישה שפרעה דוחה לחלוטין: "וַיֹּאמֶר פַּרְעֹה מִי ד' אֲשֶׁר אֶשְׁמַע בְּקֹלוֹ לְשַׁלַּח אֶת יִשְׂרָאֵל וגו'" (שם ב). משה רבנו נכנס למו"מ בנחיתות. בדלית ברירה, הדרך היחידה להשגת יעד המו"מ עם פרעה הייתה לקיים אותו 'תחת אש', ע"י מכות כואבות שיפגעו באינטרסים הכלכליים, בכבודו ובכבוד הלאומי, ויבהירו את חוסר הכדאיות שבהתעקשות שלא לשחרר את עם ישראל. המכות החמירו בהדרגה: "לו הביא ה' מכה, שהייתה נמשכת עד שישלחו את בני ישראל, היו הללו חופשיים מזמן. אולם תמיד הייתה המכה אך חלקית, תמיד הופסקה לבקשת פרעה, ותמיד התגלגלה במכה חדשה והמחישה את כוח ה' בעוצמה ובמורא הולכים וגוברים" (רש"ר הירש שמות י, ז), ההדרגה פתחה לפרעה אפשרות להתגמש בין מכה למכה.

בפרשתנו יש החמרה דרמטית בעוצמת המכות כדי להביא את המו"מ לסיומו. לכן התורה מחלקת בין מכת הברד, ששייכת לפרשה הקודמת, לבין מכת הארבה שבפרשתנו, שמסמנת את שלב הסיום של המו"מ בסדרת מכות רבות עוצמה: "מה ראה מסדר הפרשיות לעשות התחלת הסדר הזה במכת הארבה הזאת. כי הנה המקום הזה אינו התחלת המכות. וגם כפי הסימנים שנתן בהם רבי יהודה, כמו שנזכר בהגדה, סימן באח"ב, התחלתו במכת הברד? וכו'. לפי שמן המכה הזאת והלאה התחילו פרעה ועבדיו ליראה מה' הנכבד וממכותיו בטרם תבואנה, מה שלא היה בשאר המכות שעברו, כי לא היה מרגיש במכה אלא אחרי בואה. אמנם במכה הזאת, בשמוע פרעה ועבדיו התראת משה על הארבה, פחדו ויראו מאד קודם בואו. ומכאן ואילך תמיד היה פרעה משתדל להפיק רצון משה ולתת פשרה עמו על דבר השליחות" (אברבנאל שם).

עקב ההחמרה הדרמטית בעוצמת המכות, יועצי פרעה לוחצים להיענות לדרישות במו"מ ולסיימו: "וַיֹּאמְרוּ עַבְדֵי פַרְעֹה אֵלָיו: עַד מָתַי יִהְיֶה זֶה לָנוּ לְמוֹקֵשׁ?! שַׁלַּח אֶת הָאֲנָשִׁים וְיַעַבְדוּ אֶת ד' אֱלֹקֵיהֶם! הֲטֶרֶם תֵּדַע כִּי אָבְדָה מִצְרָיִם?!" (שמות י, ז), אלו היועצים שבמכות הקודמות דרשו להתעקש: "הם אותם שהשיאו עצה שלא לשלח רק את הגברים" (חזקוני שם). בהבנה שיש למצרים מה להפסיד אם לא יסכימו, ושההחמרה במכות תביא לחורבן מצרים: "וכי קודם שתשלחם אתה רוצה לדעת כי אבדה מצרים בשביל עקשותך?!" (שם). לרגע, פרעה מתרכך ומסכים, אולם אח"כ מתחרט ונסוג. מכאן ואילך ההחמרה במכות ברציפות מביאה לבסוף את פרעה להסכים. המו"מ הסתיים בהצלחה: "ולפי שבמכה הזאת התחילו הפשרות על ענין יציאתם ממצרים עד שנגמרה היציאה, לכן נעשה כאן התחלת זה הסדר מהתחלת היציאה והגאולה" (אברבנאל שם).