"מי ומי ההולכים": סלקציה בפדיון שבויים

בספר פרקי חייו שראה אור לאחרונה ("למען אחיי ורעיי", הוצאת מודן), מתאר אמו"ר שיחי', הרב מנחם הכהן, אחת משיחותיו עם יצחק רבין, שבה שאל אותו האם נזדמן לו, בתקופת כהונתו כשגריר ישראל בארה"ב (1972-1968), להיפגש עם הרב יוסף דוב סולוביצ'יק מבוסטון, ראש ישיבת ר' יצחק אלחנן ומנהיגה של האורתודוקסיה המרכזית בארצות הברית.

על פניו של רבין עלתה הבעה כעוסה: "בשנת 1970 חטפו מחבלים פלסטינים שלושה מטוסים של חברות זרות לשדה התעופה זרקא שבירדן", אמר רבין. "בין הנוסעים היו יהודים רבים, אבל הרב סולוביצ'יק התעניין רק בנוסע אחד – הרב יצחק הוטנר. הוא לא הפסיק 'לנדנד' לי שחייבים לחלץ את הרב הוטנר. כל האחרים לא עניינו אותו".

הרב יצחק הוטנר, גאון התורה והמחשבה, היה מוכר בכינויו "פחד יצחק" על שם סדרת הספרים שכתב, עמד בראש ישיבת ר' חיים ברלין בברוקלין, ניו יורק, ונמנה עם חברי מועצת גדולי התורה בארצות הברית. ביום 6 בספטמבר  1970 טס הרב הוטנר מגרמניה לארה"ב במטוס חברת TWA, שהיה בין שלושת המטוסים שנחטפו בידי מחבלים מארגון "החזית העממית לשחרור פלסטין" והונחתו בירדן (חטיפה, שנסתיימה בפיצוץ שלושת המטוסים, שנוסעיהם הורדו מהם, הובילה את חוסיין מלך ירדן לפתוח במלחמת דמים נגד ארגוני המחבלים, שלימים כונתה "ספטמבר השחור").

עם הרב הוטנר היו גם רעייתו, בתם ברוריה דייויד ובעלה, הרב יונתן דייויד. תלמידיו של הרב הוטנר אספו סכום כסף משמעותי וניסו להגיע לעסקה עם החוטפים. לצורך ביצוע העסקה הם ניסו להיעזר גם בשגריר יצחק רבין, אבל בכך הם עוררו את חמתו של רבין, שלא הבין מדוע הם נאבקים על שחרורו של אדם אחד ומתעלמים מעשרות יהודים אחרים שהיו בין החטופים. אבי הסביר לרבין שלא הייתה זו סתם גחמה של הרב סולוביצ'יק ושל תלמידי הרב הוטנר, אלא ניסיון ליישם הלכה פסוקה, שלפיה אם נופלים בידי אויב שבויים יהודיים וביניהם יש תלמיד חכם, חייבים לפדות קודם כל אותו, ורק לאחר מכן לדאוג לפדיון שאר השבויים. רבין הבין – באיחור – את מניעיו של הרב סולוביצ'יק, אם כי התקשה מאוד להזדהות עימם.

שחרור החטופות בשבועיים האחרונים נטע שמחה והתרגשות בלב כל אדם, ובעיקר כל יהודי, שלב ונשמה בקרבו. בחלוף כ-470 יום של שבי, חולצו השבויות מבור התחתיות שבו שהו בשבי חמאס. לצד השמחה הגדולה, רובץ ענן כבד של פחד, דאגה וחרדה לגורל כל שאר החטופים, החיים ושאינם חיים, כמו גם חשש מפני תוצאותיו של שחרור אלפי מחבלים שדם על ידיהם לחופשי.

קביעת סדר העדיפויות בשחרור השבויים והחטופים היא מן המשימות הקשות ביותר שניצבות לפני ממשלת ישראל. סוגיית ה'סלקציה', או בשמה ה'מכובס' והנאה יותר, 'קביעת סדרי עדיפויות', שעשויה לקבוע גורלם של אנשים, לרוב חלכאים ונדכאים, לחיים או למוות, אינה חדשה עימנו. כבר בפרשת השבוע, מבקש פרעה להבדיל בין דם לדם. לאחר שבע מכות קשות שספג, ובעוד המכה השמינית תלויה ועומדת מעל ראשו כעננה שחורה ומאיימת, ניאות פרעה לזוז כמה מילימטרים מסרבנותו הישנה, ומוכן לשחרר כמה מהעבדים בנתונים למרותו, אך מייד שואל: "מי ומי ההולכים?"

כפי שפירשו הפרשנים על אתר, לא הייתה זו שאלה תמימה, של "בקשת מידע", אלא מעין שאלה רטורית, שטמנה בחובה חלק מן התשובה, שלפיה לא ייתן לשחרר את כולם. וכפי שפירש על אתר הרמב"ן – רבי משה בן נחמן (ספרד, המאה הי"ג): "מי ומי ההולכים – היה פרעה רוצה שילכו ראשיהם זקניהם ושוטריהם, אנשים אשר נקבו בשמות. ומשה ענהו כי גם הבנים והבנות ילכו 'כי חג ה' לנו', ומצווה על כולנו לחוג לפניו. אז חרה לפרעה על הבנים והבנות, ואמר שלא ישלח הטף בשום פנים, כי הם לא יזבחו, אבל ישלח כל הזכרים הגדולים בעבור החג שאמר, ויישארו הטף והנשים".

על הצעה ערמומית ונכלולית זו, עונה משה רבנו על אתר: לא! "וַיֹּאמֶר מֹשֶׁה: בִּנְעָרֵינוּ וּבִזְקֵנֵינוּ נֵלֵךְ, בְּבָנֵינוּ וּבִבְנוֹתֵנוּ, בְּצֹאנֵנוּ וּבִבְקָרֵנוּ נֵלֵךְ, כִּי חַג ה' לָנו". בתפיסתו של פרעה, עבודת ה' היא עניין רק ל'מיוחסים', ולכל היותר רק ל"גברים" שבקהילה. ואילו כל השאר – דינם להישאר מאחור. לעומתו, מדגיש משה רבנו שניתן לחוג את "חג ה'" רק כאשר העדה כולה – כל בניה ובנותיה(!), נשיה וילדיה, נעריה וזקניה – שותפים לה.

במהלך ההיסטוריה היהודית, היו לא מעט תופעות מחרידות של ניסיון ל'סלקציה' בחיי אדם (אחת הידועה שבהן התרחשה על גבי הרציף באושוויץ בתקופת השואה), וניסיון להבחין בין בני אדם על פי מינם, מעמדם או חיבתם-אהבתם בעיני הגורם המחליט. הד לכך נמצא כבר אצל יעקב אבינו. כאשר עמד לפגוש את עשיו אחיו ומחנהו, וחשש לחייו, קובע יעקב אבינו את סדר הקדימויות של צאצאיו בעמידה לפני עשיו (בראשית לג, ב):"וַיָּשֶׂם אֶת הַשְּׁפָחוֹת וְאֶת יַלְדֵיהֶן רִאשֹׁנָה, וְאֶת לֵאָה וִילָדֶיהָ אַחֲרֹנִים, וְאֶת רָחֵל וְאֶת יוֹסֵף אַחֲרֹנִים".

חז"ל ופרשני המקרא נתנו דעתם לעניין זה. וכבר במדרש – ובעקבותיו רש"י בפירושו על אתר אמרו (בראשית רבה, פרשה עח): "ואת רחל ואת יוסף אחרנים', זאת אומרת, שאחרון אחרון חביב. וכך פירש גם האבן עזרא: "ושם רחל ויוסף באחרונה אולי ימלטו בעבור אהבתו אותם", וכיוצא בו הרד"ק: "אולי ינוח כעסו בהריגת הראשונים ויניח האחרונים". מפירוש הרש"ר הירש (גרמניה, המאה הי"ט) עולה נימה מסוימת של הסתייגות מהעדפה כגון זו, והוא כותב: "אפשר וסדר זה נקבע על פי הרגש ולפי רוב האהבה, אך אין הכרח בדבר. בפסוקים ו-ז נמצא רמזים למניעים אחרים המתקבלים על הדעת יותר". סוף דבר מכוון לסדר ההשתחוויה לפני עשיו: "וַתִּגַּשְׁןָ הַשְּׁפָחוֹת הֵנָּה וְיַלְדֵיהֶן וַתִּשְׁתַּחֲוֶיןָ. וַתִּגַּשׁ גַּם לֵאָה וִילָדֶיהָ וַיִּשְׁתַּחֲווּ, וְאַחַר נִגַּשׁ יוֹסֵף וְרָחֵל וַיִּשְׁתַּחֲווּ". לפי חז"ל, ורש"י בעקבותיהן, סדר הקדימות כאן נבע מטעמים פרגמטיים לחלוטין: "ואחר נִגַּשׁ יוֹסֵף וְרָחֵל – בְּכֻלָּן, הָאִמָּהוֹת נִגָּשׁוֹת לִפְנֵי הַבָּנִים; אֲבָל בְּרָחֵל, יוֹסֵף נִגַּשׁ לְפָנֶיהָ. אָמַר: אִמִּי יְפַת תּוֹאַר, שֶׁמָּא יִתְלֶה בָּהּ עֵינָיו אוֹתוֹ רָשָׁע; אֶעֱמֹד כְּנֶגְדָהּ וַאֲעַכְּבֶנּוּ מִלְּהִסְתַּכֵּל בָּהּ".

הד לקביעת סדרי עדיפויות על פי פרמטרים שונים, שעשויים לעורר רתיעה בקרב הצופה מן הצד שאינו בקי ברקעם וטעמם, מצוי לא אחת גם במקורות המשפט העברי. כך, לעניין סדרי קדימות בטיפול בחולה; וכך בהקשרים שונים, דוגמת ההלכה שעליה ביקש הרב סולוביצ'יק להסתמך בניסיונו להקדים את שחרור הרב הוטנר לשאר השבויים. מקורה של הלכה זו הוא במעשה אגדה המופיע בברייתא ששולבה באגדות החורבן (גיטין נח ע"א): "תנו רבנן: מעשה ברבי יהושע בן חנניה שהלך לכרך גדול שברומי. אמרו לו: תינוק אחד יש בבית האסורים, יפה עיניים וטוב רואי וקווצותיו סדורות לו תלתלים [=בתוספתא ובירושלמי הדגישו שתינוק זה "עמד לקלון", וייתכן שזה היה הטעם החריג להתיר פדיונו "בכל ממון בעולם"]. הלך ועמד על פתח בית האסורים, אמר: "מי נתן למשיסה יעקב וישראל לבוזזים?" (ישעיהו מב). ענה אותו תינוק ואמר [את המשך הפסוק]: "הלא ה' זו חטאנו לו ולא אבו בדרכיו הלוך ולא שמעו בתורתו". אמר: מובטחני בו שיהיה מורה הוראה בישראל. העבודה! [=לשון שבועה], שאיני זז מכאן עד שאפדנו בכל ממון שפוסקין עליו. אמרו: לא זז משם עד שפדאו בממון הרבה, ולא היו ימים מועטין עד שהורה הוראה בישראל. ומנו [=מיהו]? רבי ישמעאל בן אלישע".

על בסיס אגדה זו, קבעו גם חלק מהפוסקים (דוגמת מרן רבי יוסף קארו בשולחן ערוך, יורה דעה, סימן רנב) שאף שבדרך כלל אסור לפדות את השבויים "יותר מכדי דמיהן", שמא הדבר יעודד שבי עתידי וסחיטה, הרי כאשר מדובר בתלמיד חכם או במי שהפוטנציאל שלו ניכר ועדיף בהרבה על פני שבויים אחרים, ניתן להקדים ולפדותו ואפילו בממון הרבה.

מכל מקום, יישום הלכות אלה מצריך זהירות רבה ושיקול דעת. מקצת הפוסקים, דוגמת הרמב"ם, השמיטו כליל הלכה זו (אם כי הרמב"ם מותיר על כנה את ההלכה הנוספת שלפיה "האישה קודמת לאיש להאכיל ולכסות ולהוציא מבית השבי מפני שהאיש דרכו לחזר [=אחר מזונותיו], לא האשה, ובושתה מרובה. ואם היו שניהם בשביה ונתבעו שניהם לדבר עבירה, האיש קודם לפדות לפי שאין דרכו לכך" – הלכות מתנות עניים ח, יב). כך גם האפשרות המסתברת שההלכות הנזכרות במקורות תנאיים ותלמודיים אלה ישימות רק במקרה של שבי שתכליתו העיקרית היא סחיטה לצורכי ממון, ולכן הן מופיעות רק בהלכות צדקה ולא ב'הלכות מלחמה'.

קיים גם קושי גדול ומובנה בשאלת המבחן לקביעה "מי שווה יותר ממי", או כיצד בוחנים 'פוטנציאל' עתידי של שבוי ולפי אילו משקלות, וטרם דיברנו בשאלות האתיות והמוסריות כבדות המשקל שמלוות סוגיה זו. יתר על כן, העדפת פלוני על פני משנהו משיקולי "שווי" עלולה להביא עימה חילול ה', תוך זלזול והמעטה בערכם של כל שאר בני האדם. אם כך על דרך הכלל, כך מקל וחומר כאשר פעולה מעין זו נעשית על ידי מדינה, ששיקוליה חייבים להיות שונים בתכלית, רחבים בהרבה משיקולי היחיד, וצופים לא רק את פני ההווה אלא גם את פני העתיד.