אחר הפעולות נמשכים הלבבות

שתי שאלות יסוד עולות מן הפרשה: א. מדוע היה צורך בעשר מכות? הרי די היה במכת בכורות כדי לגרום לפרעה לשלוח את ישראל מארצו; ב. מדוע נכרך זכר יציאת מצרים במצוות הקורבן ואכילתו, ולא בדרך אחרת.

בעניין המכות, נאמר במפורש: "וּלְמַעַן תְּסַפֵּר בְּאָזְנֵי בִנְךָ וּבֶן בִּנְךָ אֵת אֲשֶׁר הִתְעַלַּלְתִּי בְּמִצְרַיִם וְאֶת אֹתֹתַי אֲשֶׁר שַׂמְתִּי בָם וִידַעְתֶּם כִּי אֲנִי ה'" [י, ב]. כלומר, יש פה עניין חינוכי לגרום לפרעה להבין מי השולט בעולם, ולגרום לעם ישראל בהדרגה להשתחרר מהפחד מפני פרעה ולהאמין בה' שיוליך את העם לדרך מבטחים. "אחר הפעולות נמשכים הלבבות" (ספר החינוך). אם יעסוק אדם בדברים לא טובים חלילה, ייגרר ליבו אחריהם. ולהיפך, אם יעסוק אדם במצוות הפסח, יזכור את הניסים שחולל ה' לעם ישראל. הצד השווה בשתי התשובות כורך תהליך חינוכי ופסיכולוגי, שנועד לחנך את עם ישראל ללכת בדרך עצמאית.

שנות ה-30 של המאה העשרים הן שנות הבניין של המפעל הציוני בא"י. בתקופה זו נבנתה התשתית למדינה יהודית עצמאית. זה לא הלך בקלות, נהפוך הוא. ככל שגדל היישוב היהודי, כך גדלה התנכלות הערבים. אחרי הצלחתם בפינוי יישובים יהודיים בפרעות תרפ"ט, זממו הערבים לסכל את בניין היישוב בכוח. ב-1936 הכריז 'הוועד הערבי העליון' על שביתה כללית בכל רחבי הארץ. הוועד דרש לאסור עלייה יהודית, לאסור מכירת קרקעות מערבים ליהודים ולהקים בארץ ממשלה ערבית. בנוסף לשביתה, פתחו אנשיו בפרעות בכל רחבי הארץ. המטרה העליונה הייתה להגיע למצב של תוהו ובוהו ולאלץ את השלטון הבריטי להיענות לדרישותיהם. אלא שמנקודת השפל הזו, הצליח היישוב להפוך את הקערה על פיה.

היהודים התנדבו לעזור לבריטים בהשלטת הסדר, והנציב העליון ארתור ווקופ הסכים להקמת יחידות יהודיות חמושות. בתגובה על השבתת נמל יפו, חידשה הנהגת היישוב את בקשתה להקים נמל בתל אביב. הפקידות הבריטית התנגדה גם לבקשה המעודכנת, אבל הנציב האוהד הסכים. הוא רצה להוכיח לערבים שיש להם מה להפסיד. הנהגת היישוב הזדרזה לקדם את 'הנמל העברי הראשון'. הוחלט להתחיל מייד בהקמת מזח זמני שיקלוט אוניות סוחר, ובד בבד לחפור בקרקעית החוף ולהקים את הנמל החדש.

חשיבות המיזם הייתה עצומה. לא חשיבות כלכלית, אלא לאומית. בן-גוריון אמר: "סוף-סוף כבשנו דרכנו לים, ודבר זה שקול בעיניי כהכרזת בלפור חדשה… כיבוש נמל יהודי קשה כקריעת ים סוף… אני רוצה ים יהודי. עכשיו היא שעת הכושר, ואם שעת כושר זו תעבור, לא תשוב מהר, ואנחנו מאבדים דבר השקול נגד א"י כולה" ['זיכרונות', עמוד 443]. הוא ראה אפוא בנמל מעין השגת ריבונות בא"י. העבודה בנמל נעשתה 24 שעות ביממה בשלוש משמרות. הנהגת היישוב ועיריית תל אביב עשו כל מאמץ לגייס פועלים למשימה הלאומית. המשוררת לאה גולדברג חיברה 'שיר מגייס' – שיר הנמל:

"לַמֶּרְחַקִּים מַפְלִיגוֹת הַסְּפִינוֹת. // אֶלֶף יָדַיִם פּוֹרְקוֹת וּבוֹנוֹת,// אָנוּ כּוֹבְשִׁים אֶת הַחוֹף וְהַגַּל // אָנוּ בּוֹנִים פֹּה נָמָל פֹּה נָמָל. מֻצָּק הַבֶּטוֹן וּמוּרָם הַמָּנוֹף// סִירוֹת הַמִּטְעָן מַגִּיעוֹת אֶל הַחוֹף// תְּכֵלֶת מִלְּמַטָּה וּתְכֵלֶת מֵעַל, // כָּכָה נִבְנֶה הַנָּמָל הַנָּמָל".

רבקה לוינסון חיברה מנגינה והשיר הפך ללהיט. ב-19 במאי 1936 הגיעה האונייה הראשונה. היא הביאה שקי מלט ועגנה בסמוך לחוף. עובדי הנמל, ברובם יהודים שעלו מסלוניקי, העמיסו את השקים במשקל 25 ק"ג לסירות קטנות שהביאום לחוף. בכ"ג באדר א' תרצ"ח [24.2.1938] נחנך הנמל. כעבור 10 שנים, בימי מלחמת העצמאות, היה לנמל תפקיד קריטי. חופי הארץ היו נתונים במצור, ובזכות הנמל הקטן התאפשר יבוא חיוני מאוניית הנשק "נורה". בן-גוריון אמר: "בלי הנשק הזה לא היינו נשארים בחיים". פתיחת הנמל הייתה אחת מפעולותיו האחרונות של הנציב ווקופ. בזכות פעולות בניין הארץ, נמשך ליבו לעזור גם בבניין הנמל.

Yaakovspok1@gmail.com