השבת, פרשת 'בא', אנחנו קוראים על שלוש המכות האחרונות שהכה ה' את המצרים. בעוד אלה והמכות הקודמות פסו מן העולם, יש מכות אחרות – מילוליות, כלכליות, רגשיות ופיזיות – שמפרקות זוגיות ומשפחות. שלושה קורבנות לאלימות מצד בן/בת הזוג – שתי נשים וגבר אחד – מספרים על ההתעללות הרגשית והגופנית, על היום שבו ניצתה בהם ההבנה שהם חייבים לקום וללכת ועל ההשלכות שהם נושאים איתם עד היום
"אני חושבת שהפעלתי על עצמי לחץ גדול להתחתן, וזה ככל הנראה מה שגרם לי לא לשים לב להתנהגויות משונות שהופיעו אצלו", מספרת ש', בת 50 ואם לשלושה. "עד שנכנסתי להיריון, הכל היה נראה די נורמטיבי. בהתחלה, היו רק סצנות קנאה מצידו. הוא קינא לכל גבר שהיה איתי, אפילו באינטראקציה הכי פשוטה ורנדומלית. אבל באחת השבתות, שעשינו יחד עם חברים טובים באיזו חווה, א' התפרץ עליי בקללות ובגידופים ללא סיבה מוצדקת ומול ילדיו. הייתי אז בחודש שמיני, ובאותו אירוע הבנתי שמשהו לא תקין פה".
כשהייתה בת 34, ש' התחתנה עם א', שבזמנו היה גרוש עם שני ילדים. הלחץ להביא ילדים, יחד עם הרצון להקים משפחה, גרמו לה להינשא לו מהר, מבלי לשים לב לתמרורי אזהרה שניצבו בדרך. למרבה האימה, כשילדה את בנה הבכור סצנות הקנאה הלכו והתעצמו, והוא החל לקנא בבן שלהם ובתשומת הלב שש' מעניקה לו. "הניצול של א' לא התחיל משום מקום. זו הייתה פעולה מגמתית ושיטתית", היא נזכרת. "מהר מאוד נכנסתי להיריון שני, עם תאומות, מבלי להבין את החיים שגזרתי על עצמי כתוצאה מכך. אחרי שהן נולדו, הכל הקצין. הייתי עם 3 תינוקות מתחת לגיל 3 וללא כל עזרה מא'".
אם זה לא מספיק, גם מצבם הכלכלי היה רע. א' עבד מעט, וש' ניסתה לתחזק את העסק שלה לצד טיפול בילדיה הקטנים. "לא התאים לו שאני המפרנסת, ולכן הוא דאג לפגוע בעסק שלי בכל דרך אפשרית", אומרת ש'. "כך, התלות שלי בו הלכה ועלתה והוא ניצל זאת לרעה. נכנסתי לדיכאון עמוק ועברנו המון בתים. שבתות היו סיוט עבורי. הוא היה שותה, והאלימות הלכה וגברה. היא התבטאה בעיקר בקללות ובסצנות קנאה פסיכיות. הוא היה מקלל אותי ללא הרף בנוכחות הילדים. כשהבן הבכור שלי התחיל לחקות את התנהגותו של אביו, הבנתי שזה הזמן ללכת".
האם לא הופיעו סימנים לאורך הדרך שהראו לך שאת נמצאת בזוגיות רעילה?
"רק כיום אני מסוגלת להתבונן אחורה בזמן ולזהות את כל אותם הסימנים. א' ניסה לגרום לי להיות תלויה בו בכל – הוא מנע ממני את השימוש ברכב שלו כדי שלא אתנייד, והציב מכשולים בכל הניסיונות שלי להתפתח בפן המקצועי והאישי. אני חושבת שאחד הסימנים הכי מובהקים שהיו בתחילת הדרך ולא שמתי לב אליהם, הוא היחס הלא מכבד שלו לאמו. היום אני יודעת שזאת נורה אדומה בוהקת. בזמנו, לא ראיתי שום סימן משמעותי כי הוא היה צ'ארמר על מלא ועשה בעיקר רושם טוב מחוץ לבית, בזמן שבתוכו היה מתעלל".
ש: "כיום אני מסוגלת להתבונן אחורה בזמן ולזהות את הסימנים. א' ניסה לגרום לי להיות תלויה בו בכל: הוא מנע ממני את השימוש ברכב שלו כדי שלא אתנייד, והציב מכשולים בכל הניסיונות שלי להתפתח בפן המקצועי והאישי"
"הוא מעולם לא התנצל"
6 שנים חלפו, עד שהבינה ש' שעליה לקחת את ילדיה ולעזוב את הזוגיות ההרסנית שבה היא נמצאת. ההבנה שההתנהגות של א' רעילה הגיעה מוקדם יותר, אך למרות זאת, היו להם 3 ילדים משותפים והיא נאחזה באמונה שאולי הוא ישתנה – וזה מנע ממנה לעשות את הצעד הנדרש. "היה לי קשה לקום וללכת", היא מסבירה. "השתדלתי לא להישאר עם התחושות האלה לבד ושיתפתי חברות קרובות במצבי. כשהחלטתי לעזוב, דאגתי לעבור לגור ביישוב שיש בו מעגל חברות משמעותי שיוכל לתמוך בי. לקח לי שנתיים שלמות מאותו מעבר כדי להשלים עם בחירתי. אלו היו שנתיים שבהן בדקתי אם יש סיכוי לשינוי מצידו – דבר שהתברר כמפח נפש גדול. הוא מעולם לא התנצל על שום התנהגות בריונית שביצע כלפיי, אלא המשיך להכחיש שהתנהג כך בכלל".
היום ש' נמצאת בזוגיות עם אדם שאוהב ומעריך אותה. את הטיפול שעברה כדי להגיע למקום הזה, היא לא שוכחת וגם את הלקחים שצברה לאורך הדרך. היא משתפת: "כיום אין בי כעס על עצמי. אני שמחה על המסע ועל כל המתנות שבדרך, ואני הכי שמחה להיפטר מאותן תכונות ואמונות שהגבילו אותי. למישהי שנמצאת בזוגיות אלימה וקוראת שורות אלו, אני רוצה להגיד: תמצאי מעגל חברות או משפחה שתעזור לך להיחלץ, ותחלצי את עצמך כמה שיותר מהר. ברגע שהצלחת, תחפשי כל דרך להבין מה החלק שלך בדבר ותעבדי לשנות אותו. רפאי את נפשך ותני זמן לריפוי, לפני שאת עוברת לזוגיות הבאה. לי לקח 8 שנים, וגם אז לא ידעתי אם נרפאתי עד שפגשתי את האיש שלי. זה דרש הרבה אומץ לפתוח את הצלקות ולדבר בכנות ובפתיחות על כל מה שעברתי".
"הטיח את ראשי בקיר"
ט' גדלה בדרום, בבית חם ואוהב, למשפחה טובה שלא חסר בה דבר. לאחר סיום של מערכת יחסים ארוכה, מצאה את עצמה ט' בטלטול גדול והיא חיפשה אהבה חדשה. מהר מאוד היא פגשה את ד', שהתחזה להיות גבר חלומותיה. "ד' הרים אותי, פרגן לי ופינק אותי. הוא נתן לי את ההרגשה שאיתו לא יחסר לי דבר. הוא היה קורא אותי במבט ונהג בי בכפפות של משי", מתארת ט'.
כבר כעבור חודש להיכרות שלהם, חל המפנה: בוקר אחד הוא קם נסער, ביום שבו הם היו אמורים להיפגש, והחל להטיח בט' מילים קשות. "הוא אמר קללות קשות, האשים אותי בדברים שלא עשיתי, קרא לי 'בוגדת', 'שקרנית' וכו'. לא הבנתי בכלל מאיפה זה נובע וניסיתי להוכיח את חפותי. התרפסתי, ובעיקר ביקשתי סליחה על משהו שבכלל לא עשיתי. בהמשך הוא הפעיל עליי הרבה מניפולציות רגשיות, הרחיק אותי מהחברות ומהמשפחה שלי בטענה ש'הם מזלזלים בך' , 'לא טובים לך' , 'את לא מפנה לזוגיות מספיק זמן'. זה המשיך למריבות שכוללות מעשים אלימים – בהתחלה דחיפות, אחר כך משיכות, ניעורים, ואז ממש מכות".
לט' לקח 3 שנים להבין שהיא נמצאת במקום לא טוב. זו לא הייתה הבנה מהירה וחדה שנפלה עליה ביום בהיר אחד, אלא אוסף של רגעים שהתנקזו ללילה אחד נוראי. היא משחזרת: "הרגשתי שלא טוב לי בלב, שאני כל הזמן בוכה, אבל לא היה לי את האומץ לקום ולעזוב. קיוויתי שאצליח לשנות את ההתנהגות הזאת, שאצליח לעזור לו, ולא רציתי לוותר עלינו. בלילה האחרון רבנו ריב קשה מאוד, שבו הוא נעל אותי מחוץ לבית. אחרי תחנונים רבים, בהם ביקשתי שיפתח לי את הדלת, התעמתנו במסדרון הבית המשותף שלנו. הוויכוח הסלים, והוא דחף אותי ממש חזק על הקיר. הוא הטיח את ראשי בקיר מספר פעמים. אחרי האקט הזה – לא חזרתי".
ההשלכות של מערכת היחסית הזאת לא איחרו לבוא. "אני מרגישה שחוויתי טראומה גדולה", משתפת ט'. "יש בי חוסר ביטחון ובעיקר הרבה חוסר אמון בכל אדם שבדרכי. יש בי פחד מאהבות חדשות, מאנשים בכלל, הרבה חרדות וסיוטים בלילה. אני מצטערת שהייתי תמימה וחשבתי שאוכל לעזור לבן אדם. אני מצטערת שהאמנתי שהוא באמת אוהב אותי. אני כבר לא כועסת על עצמי, כי אני מבינה שאני לא אשמה ושהוא התנהג לא בסדר, והיום אני יודעת שלעולם לא אתן לאף אחד להתייחס אליי ככה. היום אני במקום יותר טוב, אך עדיין לא שלמה".
ט': "הרגשתי שלא טוב לי בלב, שאני כל הזמן בוכה, אבל לא היה לי את האומץ לקום ולעזוב. קיוויתי שאצליח לשנות את ההתנהגות הזאת, שאצליח לעזור לו, ולא רציתי לוותר עלינו"
לא רק גברים מכים
ס' הוא בן 29, גרוש ועוסק כמתכנת לאחר שחרורו מיחידה טכנולוגית. הוא גדל במגזר חרדי והתחנך על ערכי המשפחה וזוגיות טובה. בתחילת נישואיו לר' הוא לא הבחין במשהו חריג, אך עם הזמן הוא התחיל לצפות בהתנהגות אלימה שעם הזמן הלכה והסלימה.
"בשבועות שאחרי החתונה, היא הייתה מאוד רגישה ולפעמים הגיבה בצורה קצת לא נעימה. אבל זה הגיוני, לא? השתדלתי לתת לה כתף ושתבין שאני פה ואני לא נבהל. ידעתי גם שבגיל העשרה היא עברה תקופה של אלימות מצד אבא שלה עד שהיא יצאה מהבית, וידעתי שקצת קשה לה עם אמון בגברים בכלל, אז פשוט הייתי שם, תמכתי וחיבקתי ולא ברחתי לשום מקום. האמנתי שעם הזמן זה ישתפר".
לס' קשה להניח את האצבע על תחילת האלימות, כי המעבר היה הדרגתי. התגובות הלא נעימות של ר' הפכו אט-אט ליותר תוקפניות, וגם התכיפות עלתה. "באיזשהו שלב, הגעתי למצב שבו חששתי מכל אינטראקציה איתה", נזכר ס', "לא יכולתי לצפות איך היא תתנהג, זה לא היה קשור למה שאני אומר או עושה. בכל יום כשחזרנו מהעבודה הביתה – לא ידעתי אם אתקבל באהבה ובשמחה, או בקללות ובצעקות. היו פעמים שהיא השפילה אותי, לפעמים גם בפומבי. באיזשהו שלב היא לא הרשתה לי להיפגש עם חברים, כי היא חששה שנדבר על בנות שפעם הכרתי. הייתי כל הזמן מואשם על ידה. אם חזרתי מהעבודה מוקדם מדי – אני סתם עצלן; אם חזרתי מהעבודה מאוחר מדי – אני לא אוהב להיות איתה, ואולי בכלל יש לי מישהי אחרת. לא משנה מה עשיתי, זה אף פעם לא היה מספיק".
ס: "לא יכולתי לצפות איך היא תתנהג, זה לא היה קשור למה שאני אומר או עושה. בכל יום כשחזרנו מהעבודה הביתה – לא ידעתי אם אתקבל באהבה ובשמחה, או בקללות ובצעקות. גם היו פעמים שהיא השפילה אותי בפומבי"
ר' סבלה מדלוזיות והתחילה טיפול תרופתי שהפחית את האלימות שלה, אך בכל שבוע היה לה התקף שנמשך מספר ימים. כדי להתמודד עם המצב, החליט ס' לא לשמור את הדברים לעצמו והחל לשתף את חבריו הטובים. הוא פנה לפסיכולוג במטרה לקבל כלים. "כמה שבועות אחרי החתונה הבנתי שאני במקום שלא טוב לי, אבל לא ידעתי לקרוא לילד בשמו", מתאר ס'. "אחרי כמה שבועות נוספים התחלתי ללכת לפסיכולוג כדי לקבל תמיכה. אני זוכר את הרגע שבו ההבנה היכתה בי – באחד המפגשים, הפסיכולוג אמר לי שאם היה מקלט לגברים מוכים, הוא היה שולח אותי לשם ושהוא לא ממליץ לי לחזור הביתה. בפעם הראשונה שר' הפעילה כלפיי אלימות פיזית – אמרתי לעצמי שנחצה קו אדום וזה הרגע לקום וללכת, אך לא הצלחתי. היא התנצלה וחיבקה, והבטיחה שזה לא יקרה שוב, והסבירה לי שלמרות שזה לא בסדר, זו אשמתי כי אני זה שגרמתי לה להגיב ככה. בתוכי ידעתי שזה לא תקין ולא טוב, אבל נשארתי. שרדתי בזוגיות הזו במשך שנה וחצי".
"הייתי מאוד רוצה להגיד שמתוך הכאב למדתי דברים חדשים וצמחתי ושהיום אני במקום יותר טוב", אומר ס', "אבל אני בעיקר מרגיש שזו הייתה תקופה מצלקת. היה לי קשה ממש. הייתי במקומות כל כך נמוכים נפשית ורגשית, ויש לזה השפעה היום". זיכרונות צפים ואפיזודות קשות שעולות במוחו ומשאירות חותם, הקושי לסמוך על אחרים ולהתמסר, הם חלק מהאתגרים שמלווים אותו ומקשים עליו להיכנס לזוגיות חדשה. "אני לא כועס על עצמי, אני מחבק את עצמי ומעריך את עצמי על ההתמודדות שלי ועל שהצלחתי לצאת משם. כעסתי על אלוקים במשך תקופה, אבל די השלמנו מאז", מסכם ס'.
כחומת מגן
"בשנים האחרונות אני עדה להתקדמות משמעותית בתחום", אומרת שאנה אהרונסון, מנהלת מרכז הסיוע "מגן", המיועד למגזר הדתי והחרדי. "יש הרבה יותר רצון ללמוד ולטפל במקרים כמו שצריך. כשהתחלתי לעבוד בתחום, כמעט שלא היו הורים שפנו לדווח על הילדים שלהם שנפגעו. זה היה בעיקר ילדים או מבוגרים שסיפרו על עצמם. היום, יש לנו מלא פניות של הורים שלאחרונה גילו שהילד שלהם נפגע ורוצים להבין איך לטפל בזה. יש יותר הבנה ורצון לטפל מהר. אנחנו גם מקבלים יותר פניות מפוגעים – גברים צעירים שמספרים שכשהם היו בגילאים צעירים הם נפגעו, וכעת הם פוגעים. בנוסף, בחודש האחרון קיבלנו הרבה פניות של נשים שבעליהן שיתפו אותן שהם פגעו בילדיהם, והן רוצות לטפל בזה. לא חלמתי על כך שאנשים יתקשרו כדי לטפל בעצמם או בקרובי המשפחה. אך כיום המצב השתנה, ואנחנו מקבלים יותר ויותר פניות על פגיעות שמתרחשות עכשיו. זה מה שנותן לנו את ההזדמנות לטפל ולתת לילדים את הטיפול שהם צריכים, ולהפסיק את הפגיעה".
![](https://shabaton1.co.il/wp-content/uploads/2025/01/שאנה-אהרונסון-מנהלת-מרכז-הסיוע-מגן.-צילום-אישי-150x300.jpg)
"רוב הסיוע שלנו הוא מענה טלפוני, ליווי פיזי ופרונטלי למשטרה", מסבירה שאנה על פעילות מרכז "מגן". "יש לנו 3 מחלקות: מחלקה אחת שתפקידה להעלות מודעות באמצעות תוכניות והרצאות לילדים ולהורים; השנייה היא מחלקת תמיכה ושיקום, שבה יש מטפלות ועובדות סוציאליות. ב'מגן' אנחנו לא מטפלים, אך אנו עוזרים לאנשים להגיע לתיווך הנכון; השלישית, היא מחלקת ליווי וחקירות, שבה מלווים נפגעים ונפגעות בכל התהליך מול המשטרה – החל מהגשת תלונה, פגיעה אזרחית, דיונים בבית משפט ובבתי הדין, וכשיש צורך עובדים עם התקשורת ועם רשויות החוק. אנחנו עובדים בכל קצוות הארץ".
"ככל שאני נמצאת יותר שנים בתחום, יש לי את הפריווילגיה להבטיח שאפשר להשתקם ולהמשיך הלאה. זו עבודה קשה ומצריכה לחימה עיקשת בכל יום על הטיפול, אך בסוף אני רואה הרבה הצלחות מרגשות"
האם אותם אנשים פוגעים מצליחים להשתקם לבסוף?
"בהחלט כן. אני רואה את זה, וזו זכות גדולה עבורי. יש הרבה נפגעים שמזמינים אותי לחתונות שלהם, למסיבות גמר בסוף שנת הלימודים. ככל שהזמן חולף ואני נמצאת יותר שנים בתחום, יש לי את הפריווילגיה להבטיח שאפשר להשתקם ולהמשיך הלאה. זו עבודה קשה ומצריכה לחימה עיקשת בכל יום על הטיפול, אך בסוף אני רואה הרבה הצלחות מרגשות".
![](https://shabaton1.co.il/wp-content/uploads/2022/07/tiago-bandeira-mMV4NU3UBY8-unsplash-300x200.jpg)
שאנה מדגימה: "לפני שנתיים הגיע אלינו מקרה ובו חשש שנערה בת 14 עוברת פגיעה על ידי אביה. הילדה ממשפחה חסידית. לקח לא מעט זמן כדי לשכנע אותה לקבל את הטיפול שלו היא זקוקה. דיווחנו לאגף הרווחה, אך היא לא הסכימה לדבר עם הרשויות, אז המשכנו לקיים איתה שיחות. האם לא האמינה בהתחלה, אבל לאט-לאט הבנו שגם האם עצמה היא אישה מוכה. הילדים, מאוחר יותר, דיווחו על אלימות קשה מהאבא. אחרי עבודה משותפת, הצלחנו לשכנע את האם ללכת לטיפול נפשי באלימות במשפחה. בעלה לא ידע את זה ואחרי כשנה, שבה גם הילדה הייתה בטיפול, האם עדכנה אותנו שהיא עזבה את הבית יחד עם ילדיה. זו הייתה עבודה של שנתיים, תהליך לא פשוט. אחד הדברים הכי קשים בעבודה שלנו זו הסבלנות – לפעמים צריך פשוט לחכות ולהבין שלכל נפגע ונפגעת ייקח זמן עד שהם יוכלו לעשות צעד".
"ליווינו את אחת מהנפגעות בסיפור של חיים וולדר", נזכרת שאנה במקרה נוסף. "הסיפור הזה היה נורא ואיום גם עבור הקהילה עצמה. הסיפור הזה הראה שיש דיסוננס בין אדם שאתה מעריך, לבין הפגיעות שבכוחו לבצע. הוא הוכיח לנו כי זה יכול לקרות בכל מקום, על ידי כל בן אדם. אנחנו צריכים להיות זהירים ולהאמין לכל נפגע ונפגעת. בכל ציבור ובכל קהילה יש אנשים חזקים – צריך לשים לב שפועלם טוב ולא הרסני".
***
במציאות שבה אנו חיים, יש טוב אך גם רע. יש רגעי שמחה, צחוק ואהבה ומנגד, יש גם כאב ואובדן. בעידן הזה עולות וצפות גם פגיעות רבות. פגיעות – שעד לאחרונה היו מוסתרות וגנוזות באיזה חדר חשוך – הופכות ונעשות נוכחות. המודעות לשכיחות הפגיעות במערכות זוגיות ומשפחה, והצורך במתן כלים להתמודדות, הולכים ונעשים רווחים יותר. קורבנות האלימות דלעיל פותחים צוהר לעולמם האישי – עולם שמתמודד מדי יום מול השבריריות שבחיים, מול כאב עצום וחוסר אונים. ודווקא שם, בין כותלי הקירות הסדוקים, הם מוצאים את הכוחות ללכת כנגד כל הסיכויים ולסלול את דרכם החדשה לעבר עתיד טוב יותר. אמן!