עקשן, רד מהעץ
ממש-ממש לא הייתי רוצה להיתקע על אי בודד עם יריב לוין, שר המשפטים שלנו. בהתנהלותו הוא מוכיח שפרד ממוצע הוא עקשן קטן לידו. כבר שנתיים הוא מכהן בתפקיד הרם והנישא של שר המשפטים, מביא עימו המון שאיפות ותוכניות, ובתכל'ס, במבחן המעשה – כמעט אפס תוצאות. נכון, יש נסיבות מקילות: הקרע בעם (שבעיניי ללוין ולתוכניותיו יש חלק משמעותי בהיווצרותו), המלחמה – הכל נכון. אבל, בעיניים שלי, עם כ"כ מעט הצלחות, יש מקום לטיפ-טיפה יותר צניעות. אני מבין את תסכולו של יריב נוכח זה שהשופט עמית נבחר לנשיא בית משפט העליון; אני מבין את זעמו ואת תסכולו של לוין על עקשנותו של השופט עמית שלא להגיע לפשרה נורמלית (בעיניו של לוין) בכל הקשור למינוי שופטים; אני רוצה להאמין שלוין באמת חושב שהעבירות לכאורה שמייחסים לשופט עמית פוסלות אותו מלכהן כשופט עליון, ובטח ובטח כנשיא בית משפט העליון; אבל 'בשורה התחתונה', כאשר מיצית, מר לוין, את כל המהלכים החוקיים (בסיוע התקשורת) במאמציך לסכל את היבחרו של עמית, ולא הצלחת – היה מתבקש שתכופף את ראשך, תאמר משהו כמו: "ניסיתי, לא הצלחתי, אני חושב שזו טעות איומה שתזיק לרשות השופטת ובכלל. ובכל זאת, השופט עמית נבחר ואני מאחל לו ולנו בהצלחה". במקום זה בחר לוין, שר המשפטים, כזכור, להכריז: "אינני מכיר בשופט עמית כנשיא בית משפט העליון".
![](https://shabaton1.co.il/wp-content/uploads/2023/01/יריב-לוין.-צילום-ערוץ-הכנסת-300x200.jpg)
נגיד שאני, מוטי זפט, אגיד שאינני מכיר בנשיא בית משפט העליון. נו, שויין. לא יקרה לא לו, לא לי ולא לאף אחד אחר בעולם שום נזק מההכרזה הבומבסטית הזו שלי. אבל כששר משפטים מכריז כך, יש לזה משמעות רבה. בראש ובראשונה: אי מינוי שופטים בערכאות השונות. ומספר התקנים הפנויים גדול, כידוע. ובעברית: נזק משמעותי למערכת המשפט, עינוי דין לאזרחים – מה לא. וכמובן, יש עוד נושאים חשובים שהשניים, נשיא בית המשפט ושר המשפטים, אמורים לסגור ביניהם לטובת אזרחי מדינת ישראל. אבל כשהשר מכריז 'ברוגז', לא מכיר בו, זו כבר בעיה. לדעתי, לא רק שלו, אלא גם ובעיקר שלנו. במדינה נורמלית, עם ראש ממשלה נורמלי, לא בטוח שהתיק היה נשאר אצלו שעה אחת.
אגב, כל האמור לעיל אינו משחרר (בעיניים שלי, כמובן) כהוא זה את השופט עמית מ'צריך עיון'. הן ביחס להתעקשותו בעניין הרכב הוועדה לבחירת שופטים, ואולי גם בעבירות לכאורה המיוחסות לו. למען הסר ספק ובעיקר בגלל מראית עין, לא היה קורה כלום אם הבחירה בו כנשיא הייתה נדחית בעוד שבוע. מסתבר, שלטנגו של עקשנות צריך שניים. ויש לנו, ב"ה.
הלכות הפגנה
במוצ"ש האחרון חרגתי ממנהגנו ללכת (כמעט) בכל מוצ"ש ל'כיכר החטופים' בת"א, ומצאתי עצמי על גשר קוקה קולה, המחבר (רק פיזית) את גבעת שמואל עם בני ברק, יחד עם כמאה, אולי קצת יותר, נשים וגברים, רוב מוחלט 'סרוגים', מפגינים נגד חוק ההשתמטות שמבשלים לנו בכנסת. ד"ר מיכל ויליאן ניצחה על המלאכה, צבי זוסמן, אב שכול, שבנו רס"ל במיל' בן נהרג במלחמה, ואייל פלג, ששלושה מילדיו נלחמו בעזה ובלבנון, נשאו דברים במגפון כשפניהם למפגינים מזה ולעבר עיר הקודש בני ברק תו"ת (תיבנה ותיכונן) מזה. לפחות באשר לממוענים השניים, תושבי בני ברק, נכון לעכשיו זה נראה כ'קול קורא במדבר'. אם תרצו, יש קול ואין עונה. חוץ מהקריאה לחרדים שלא להשתמט אלא להיכנס מתחת לאלונקה, הם קראו לחברי הכנסת שחושבים עצמם כמי שמייצגים את הציונות הדתית שלא לתת יד לחוק ההשתמטות. חלק מהמפגינים נשאו שלטים בזכות השירות בצה"ל ובגנות ההשתמטות. מספר קטן של ניידות ושוטרים הוצמדו להפגנה, אבל הם היו מחוסרי עבודה. שום פרובוקציה, שום הבערת צמיגים, אף אחד לא יורד אל הכביש, הפגנה של 'חנונים'. כשעברו שם כמה צעירים חרדים, מעטים מהמפגינים הגבירו את מחאתם וכיוונו אותה אליהם. "משתמטים" הפריחו לעברם. "שירתי בכיבוי אש", השיב אחד מהם. "אני חולה בסרטן", ענה אחר. והיו שהמשיכו בדרכם, בלי להגיב.
הסתובבתי בין קומץ המפגינים על הגשר, ותהיתי היכן שאר החבר'ה? אלה ה'סרוגים' וה'סרוגות', שהם, ילדיהם ונכדיהם נושאים בעול הקשה והממושך של שירות צבאי בסדיר ובמילואים? איך הם מסתפקים בלקטר ולהחזיק בבטן את זעמם על המשתמטים? איך רחוב רבי עקיבא בבני ברק לא מתמלא באנשים כואבים שכאלה?
בהפגנה על הגשר פגשתי ברמי וקסמן, אב לשלושה לוחמים, שניים מהם מילואימניקים עם 'ותק' של 240+ ימים בגזרת עזה, ובן בקורס קציני חי"ר. שאלתי אותו, מה ההסבר שלו למיעוט המפגינים ה'סרוגים' כאן, ובכלל. הנה כמה מההסברים שהוא קיבל מכאלה שהוא ציפה שיעמדו לצידו בהפגנה. קחו נשימה ארוכה: "במילא זה לא יעזור, אף אחד לא שומע אתכם, השמאל משתמש בכם (המפגינים) כדי להפיל את ממשלת הימין, אני לא אוהב הפגנות, לכו להפגין בתל אביב – גם שם לא מתגייסים". סוף ציטוט. כשמחפשים הסברים/תירוצים, לא קשה למצוא. הוספתי לשאול את רמי: לא מתייאש? "במהלך הלחימה העזה, כשילדיי נלחמו, חשנו את המלחמה בכל העוצמה. כל דפיקה בדלת הקפיצה אותנו. הדבר היחיד שהרגיע אותי היה שהתנדבתי גם אני למילואים, למרות גילי. כעת אני בבית, אבל ילדיי ממשיכים לקבל צווים. אחד מהם קיבל זימון לסבב נוסף כולל חג הפסח. הבנים שלי וחבריהם לא חושבים לרגע לסרב למשימות במילואים, גם כאלה שמסכנות אותם ממש. אז שאני אפסיק למחות על השתמטות חרדים מהצבא, כשבעיניי אי צדק זועק לשמיים? ממש לא. אמשיך להפגין, זה המינימום, ואני קורא לכל חבריי ובכלל: הצטרפו אלינו במוצ"ש, 20.00, על הגשר".
ביום שישי שקדם להפגנה, אשתי ואני נסענו להביא אוכל לחיילים ש'סוגרים' שבת. 173 ק"מ כל צד. לקחנו כמויות אדירות של חמין, אוכל מבושל, עוגות ותופינים, מאלעד ומבית דגן, אוכל שהכינו משפחות טובות. כן, חלקן חרדיות למהדרין. גם האוכל היה למהדרין. הבאנו אותו, בין השאר, לנקודת מפגש שממנה משכו אותו ליחידה של כפיר הנמצאת עדיין בעזה. אוכל גלאט, כי חלק גדול מהחיילים שם חרדים – כך העיד בפנינו קצין שבא למשוך את האוכל. וגם פגשנו שניים מהם: פאות מסתלסלות, כיפה שחורה וזקן ארוך. בהפגנה במוצ"ש, כשכל חרדי שעבר ליד ההפגנה 'קיבל' אישית 'מי שבירך' מצד כמה מהמפגינים (גם אם זה נאמר בעדינות), לא אהבתי. אולי הוא במקרה אחד מה'כפירים' האלה, שעבר שם על אזרחי? אז בעיניים שלי, צריך לדרוש גיוס לכל, צריך לעשות כל שניתן במסגרת החוק כדי לקדם את זה. ולטעמי, מה שיעזור זה רק ביטול כל ההטבות הכספיות למי שאינו משרת, מותר וצריך להפגין בעניין. לא רק מול העיר בני ברק, גם מול בתי הנציגים ה'סרוגים' בכנסת ובממשלה, שבתמיכתם בחוק ההשתמטות מוכרים את האידיאולוגיה של מרבית אלה שתמכו בהם.
אפליה אינה דבר טוב
הנשיא האמריקני החדש-ישן טראמפ עוד לא הספיק לחמם את הכיסא בבית הלבן, ובכנסת ישראל כבר 'עושים התאמות' ל'בוס' החדש. יהודה ושומרון, הבנייה מזה והפלשתינים מזה האחר, יעסיקו מן הסתם גם את הממשל החדש. מנהיגי הציבור ביו"ש, ובראשם יוסי דגן וישראל גנץ, רקמו בשנים האחרונות קשרים מעולים עם בכירים במפלגה הרפובליקנית, ומן הסתם יש להם חלק בכל הטוב שהממשל הזה משפיע עלינו (למשל, שחרור הפצצות שממשל ביידן לא שחרר לישראל למרות ששילמה עליהן בכסף עובר לסוחר), ועוד ישפיע.
זמן הוא מצרך יקר ומתכלה, לכן מיהר ח"כ משה סלומון, בכובעו כיו"ר ועדת המשנה לענייני יהודה ושומרון, להגיש הצעת חוק, בשיתוף תנועת רגבים, 'לביטול האפליה ברכישת מקרקעין ביו"ש". מי מפלה? מי מופלה? ובכן, אף שחלפו יותר מיובל שנים מאז ישראל יו"ש חזרה לידיים יהודיות, ולמרות שיותר מחצי מיליון יהודים גרים שם, החוק השולט הוא החוק הירדני שחוקק ב-1953 בכוונה למנוע מזרים, כלומר אלה שאינם אזרחי ירדן, פלשתינים או ממוצא ערבי אחר, לרכוש אדמות ביו"ש או לשכור שם. בשנת 1971 חוקקה מדינת ישראל צו המאפשר ליהודים לרכוש אדמות ביו"ש, אולם רק באמצעות חברה שרשומה במינהל האזרחי ביו"ש. אדם פרטי? לא יכול. כנגד אפליה זו יזם ח"כ סלומון את הצעת החוק. זו אושרה השבוע בוועדת שרים לחקיקה, משם למליאת הכנסת ולקריאה ראשונה. אגב, הצעת החוק גם מבקשת לבטל את החוק הירדני ביו"ש. מי שרואה בכך אתחלתא דסיפוח, עושה זאת על אחריותו שלו.
אגב, קידום החוק האמור לא צץ פתאום. תנועת רגבים הובילה שנים ארוכות מאבק משפטי לביטול החוק הירדני שאוסר על רכישת קרקעות ביו"ש ליהודים. בשנת 2022 דחה בג"ץ את עתירת רגבים וקבע כי מדובר בהחלטה מדינית שיש לשנותה באמצעות חקיקה. בג"ץ נתן את הכיוון, כעת ינסו הפוליטיקאים ללכת בכיוון זה (ובעצם, למה לא?). מעניין יהיה לראות מה אז יגיב בג"ץ. מאיר דויטש, מנכ"ל רגבים, הגיב השבוע להחלטת ועדת השרים: "כשנתיים לאחר שבג"ץ החליט באופן 'מפתיע' לא להתערב ולפסול חוק כה גזעני, הרשות המחוקקת בקונצנזוס גדול אומרת את דברה ותומכת בצעד הכל כך בסיסי: יהודי יכול לקנות קרקע בארץ ישראל. בשעה טובה, הודות לחבר הכנסת משה סולומון, החרפה הגזענית שלקוחה ממחוזות אפלים וימים אחרים, בדרכה לפח האשפה של ההיסטוריה". נקווה שהשמחה שלו אינה מוקדמת מדי.