הרב אליעזר חיים שנוולד (ראש ישיבת ההסדר 'מאיר הראל' מודיעין). "בין המצרים" הפשט והמדרש
התקופה שבין י"ז בתמוז לט' באב קרויה "בין המצרים", שמה נלקח מהפסוק (איכה א ג): "כל רודפיה השיגוה בין המצרים". חז"ל דרשו אותו על התקופה שבין שתי הצרות י"ז בתמוז וט' באב (איכ"ר פ"א): "ביומין דעקא, משבעה עשר בתמוז עד תשעה באב, שבהם קטב מרירי מצוי וכו'". "בין המצרים" מתבאר ברש"י על פי הפשט: "בין המצרים – שיש גובה מכאן ומכאן ואין מקום לנוס". עפ"י פשט הכתוב ירושלים ועם ישראל נמשלים למי שנס על נפשו מפני אוייב ומשלה את עצמו שבנתיב הבריחה שלו לא יצליחו לתפשו. אולם לפתע הוא מגיע ל"אין מוצא", קירות תלולים מלפניו ומצדדיו והרודפים מאחוריו! הנמשל לכך הוא דרך ההתנהלות של עם ישראל. הנביאים ניבאו שאם עם ישראל לא ישוב בתשובה וישנה את דרכו הוא יענש וירושלים תחרב. אולם עם ישראל העדיף למצוא דרך מילוט, להתעלם, להמשיך בדרכו ולהתכחש לגורל הצפוי לו. באופן זמני, היה נראה למראית עין, שעם ישראל הצליח להמלט מגורלו, ולא קרה לו מאומה. אולם למעשה היתה זו בריחה לנתיב המוביל לאין מוצא שרק החריף את מצבו וחרץ את גורלו. בהגיעו לנקודת ה"אין מוצא" כבר לא היה ניתן לשנות, ועוצמת החורבן היתה גדולה יותר.
ב. מאפייני הפורענות של שני "המצרים".
ננסה לעמוד על הקשר המשלים שבין הפשט למדרש. לשם כך צריך לבאר את מאפייני הפורענות של י"ז בתמוז וט' באב. המשנה (תענית ד' ו') מונה חמש צרות שאירעו לאבותינו בי"ז בתמוז וחמש צרות בט' באב. המהר"ל מבאר את המאפיינים של הדברים שארעו בי"ז בתמוז ובט' באב (נצח ישראל פ"ז): "ומפני שי"ז בתמוז הוא התחלת הקצה ולפיכך כל ה' דברים שבו נעשו אינם גמר פורעניות וכו' ואינו גמר רק בט' באב תכלית הקצה וכו'. אבל בט' באב הוא גמר פורעניות בתכלית". מדבריו ניתן לעמוד על התהליך של "בין המצרים" והכניסה ל"אין מוצא". בי"ז בתמוז התרחשו חמש צרות שאינן אבדן מוחלט. ביום זה הובקעה העיר אולם עדיין לא התחולל חורבן מוחלט. בשלב זה עדיין ניתן היה להסיק מסקנות ולחולל שינוי. לכן הוא ה"קצה" הראשון של ה"מיצר" – סף הכניסה לדרך ללא מוצא. אולם ההזדמנות הוחמצה התהליך נמשך והגיע לקיצו – לט' באב שבו התרחשו חמש צרות של חורבן ואבדן שהן כדמות ההגעה ל"אין מוצא" וחוסר יכולת לשינוי.
ג. תהליך של חורבן -וה"כתובת שעל הקיר".
חז"ל מתארים תחנות בתהליך ההיסטורי של ההתדרדרות ל"אין מוצא" וחורבן (יומא ל"ט ע"ב): "ת"ר ארבעים שנה קודם חורבן הבית לא היה גורל עולה בימין, ולא היה לשון של זהורית מלבין, ולא היה נר מערבי דולק, והיו דלתות ההיכל נפתחות מאליהן, עד שגער בהן ריב"ז אמר לו: היכל היכל! מפני מה אתה מבעית עצמך? יודע אני בך שסופך עתיד ליחרב, וכבר נתנבא עליך זכריה בן עדוא "פתח לבנון דלתיך ותאכל אש בארזיך". כבר ארבעים שנה קודם חורבן בית שני היו במקדש תופעות חריגות. רבן יוחנן בן זכאי פיענח אותן כ"כתובת על הקיר" שמזהירה מפני חורבן – "יודע אני בך שסופך עתיד ליחרב!". עם ישראל היה נתון בתהליך סופני. אולם אם היה מתעשת ומגייס כוחות לתיקון המצב, היה יכול ליצור את המפנה המתבקש. כידוע המפנה לא התרחש, ליקוי מאורות ואונאה עצמית לא אפשרו להכיר בחומרת המצב, והתהליך הגיע לקיצו האיום.
ד. מ"מיצר" ל"מיצר" של אבדן מוחלט.
הגמ' מספרת (תענית ל' ע"א): "כך היה מנהגו של רבי יהודה ברבי אילעאי: ערב תשעה באב מביאין לו פת חרבה במלח, ויושב בין תנור לכיריים, ואוכל, ושותה עליה קיתון של מים, ודומה כמי שמתו מוטל לפניו". "כמי שמתו מוטל לפניו" מבטא את רמת האבילות בט' באב, את אופי האבילות ואת התהליך המתחיל בי"ז בתמוז. גם מצבו שלחולה סופני, המתדרדר מיום ליום, מותיר תקוה לשינוי, כל זמן שהוא בחיים. אולם אם הוא נפטר ל"ע ו"מתו מוטל לפניו" אין יותר סיכוי לשינוי. מהות האבל בט' באב היא הצער והתסכול על החורבן הנורא ותחושת ה"אין מוצא" ואי היכולת לשנות.
ה. לקח לדורות
הצומות נועדו לחשבון נפש ולהפקת לקחים לימינו כפי שכותב הרמב"ם (תעניות פ"ה ה"א): "יש שם ימים שכל ישראל מתענים בהם מפני הצרות שאירעו בהן כדי לעורר הלבבות ולפתוח דרכי התשובה ויהיה זה זכרון למעשינו הרעים ומעשה אבותינו שהיה כמעשינו עתה עד שגרם להם ולנו אותן הצרות, שבזכרון דברים אלו נשוב להיטיב וכו'". בכל דור ודור עלינו לשנן את הלקח. קילקולים עלולים לגרום לאסונות. אולם ההשגחה האלקית עושה עמנו חסד ובטרם התרגש האסון היא מציבה בפנינו כתובת אזהרה "על הקיר" (לעיתים ב"אותיות קידוש לבנה") המזהירה מפניו, קוראת למפנה, להתעשתות בזמן, לגיוס כוחות ולהתמסרות לתיקון, ופותחת "חלון הזדמנויות" המאפשר תיקון. ההיסטוריה מלמדת על מקרים ש"הכתובת על הקיר", "זכתה" להתעלמות, התכחשות, ובכך הוחמצה ההזדמנות לתיקון, ועל מקרים שההתעשתות החלה מאוחר מדי כשהתהליך הגיע כבר ל"אין מוצא", כ"שמתו מוטל לפניו" כשאין כבר אפשרות לשנות. אם לקח זה היה מופק היה ניתן למנוע צרות רבות. אולם "הלקח ההיסטורי העיקרי הוא שאין מפיקים לקחים מן ההיסטוריה".
ה. הגאולה האלקית, למרות הכל.
עלינו לשנן את עקרי אמונתינו שהגאולה השלמה בא תבוא. גם חורבן מוחלט ונורא בהווה אינו חורבן טוטלי לעד, גם לאחר ש"מתו מוטל לפניו" יש "תחיית המתים". חז"ל בארו במדרש (איכ"ר פ"א) שבעיצומו של החורבן הנורא נולד מושיען של ישראל. אולי מסיבה זו מבצבצים בינות למנהגי האבילות בט' באב גם מנהגי גאולה (ומהפסוק "קרא עלי מועד לשבור בחורי" לומדים שאין אומרים תחנון בט' באב). מנהגים שונים של אבילות מסתיימים בחצות היום. ויש קהילות שנוהגות לנקות ולהכין את הבתים לקראת הגאולה מחצות היום. אולי ניתן להסביר בדרך זו גם את שמחתו ושחוקו המופלא של ר' עקיבא כשראה שועלים יוצאים מבין קודשי הקודשים (גמ' מכות דף כ"ד). בשיא השממון המוחלט והחורבן המשפיל של מקום קדשנו נובטים ניצני גאולה, מעל לדרך הטבע.
(דברים תשס"ד)
