הרב ד"ר עידו פכטר (נאמני תורה ועבודה והפורום לשיח יהודי עכשווי. מייסד תנועת תכלת – יהדות של השראה)ברשימותינו האחרונות ניסינו להצביע על מודל של רצף דתי שיכול להתקיים בתוך גבולותיה של האורתודוקסיה. העניין האחרון שאליו נתייחס במסגרת מודל דתיות הרצף, הוא ההבחנה המובנית בהלכה בין דרגות שונות של חיוב– דאורייתא, דרבנן, תקנה, גזירה, הלכה, מנהג ועוד. כל בר בי רב אמור להכיר את ההבדלים ההלכתיים שבין קטגוריות אלו בפסיקת ההלכה. לא הרי איסור דאורייתא כאיסור דרבנן ולא הרי גזירת דרבנן כמנהג. ככל שדרגת חומרתו של האיסור יורדת, כן ניתן יותר משקל וביטוי למצבים שונים בחיי האדם, מה שמביא לרב-גוניות הלכתית.
נפרט את הדברים: באיסורי דאורייתא מקובל להלכה, שמלבד מקרים של פיקוח נפש, חל הכלל ש"כל מקום שיש חילול השם אין חולקין כבוד לרב" (בבלי ברכות יט, ב). דהיינו, גם אם קיום האיסור מכביד מאד על האדם, פוגע בו או מבזה אותו, הוא מחויב לשמור עליו. אבל האם כלל זה מוחלט? כך פוסק להלכה הרמב"ם (הלכות כלאים י, כט):
"הרואה כלאים של תורה על חבירו אפילו היה מהלך בשוק קופץ לו וקורעו עליו מיד, ואפילו היה רבו שלמדו חכמה, שאין כבוד הבריות דוחה איסור לא תעשה המפורש בתורה. ולמה נדחה בהשב אבדה? מפני שהוא לאו של ממון. ולמה נדחה בטומאת מת? הואיל ופרט הכתוב ולאחותו, מפי השמועה למדו לאחותו אינו מטמא אבל מטמא הוא למת מצוה".
על סמך הסוגיה בתלמוד הבבלי, הרמב"ם מביא כאן שתי הלכות היוצאות מן הכלל שאמרנו: איסור התעלמות מן האבידה שנדחה מפני כבודו של זקן או אצל מי שביטול מלאכתו יקר יותר משווי האבידה, ואיסור טומאה למת מצווה שנדחה אצל אדם שהולך לשחוט הפסח או למול את בנו. ההלכה הראשונה חשובה מאד לענייננו, שכן היא מעלה כלל עקרוני שככל שמדובר בענייני ממון- איסורי תורה נדחים מפני שיקולים של כבוד האדם או הפסד ממון. אף זו: מושגי כבוד האדם והפסד ממון אינם כוללים גדרים ברורים, והם נתונים לפרשנות שונה במקרים שונים, ובלשוננו: רצף.
כל זאת אמור ביחס לאיסורי דאורייתא. אולם משאנו באים לדון באיסורי דרבנן, הדין משתנה (רמב"ם שם):
"דבר שאיסורו מדבריהם הרי הוא נדחה מפני כבוד הבריות בכל מקום… לפיכך אם היה עליו שעטנז של דבריהם אינו קורעו עליו בשוק ואינו פושטו בשוק עד שמגיע לביתו".
מהו בדיוק כבוד הבריות שדוחה איסורי דרבנן? לכך אין גדר ברור. לא זו בלבד; ממקומות אחרים בספרות ההלכה אנו למדים על שיקולים נוספים שדוחים איסורי דרבנן, כמו מקום צער (בבלי כתובות ס, א), הפסד מרובה, מצוות יישוב הארץ (רמב"ם הלכות שבת ו, יא), ועוד. ודאי שאין זה אומר שכל מי שמצטער או מפסיד ממון יהיה פטור מאיסורי דרבנן, אבל בהחלט הדבר יוצר מרחב ודינמיות מסוימים בהלכות הנוגעות לכך.
אם איסורי דרבנן נדחים במקרים שונים מפני שיקולים שונים, כל שכן הלכה שיסודה במנהג. לא פעם בשם ההקפדה על מנהגים, כמו מנהגי אבלות בספירת העומר או תפילה וקדישים ביארצייט, אנשים עוברים על איסורים חמורים כמו הלבנת פנים, כיבוד הורים ועוד. כאן ההכרה במעמדו של החיוב הכרחית כדי לדעת כיצד לקיים אותו כפי שצריך ולא לחטוא באיסורים חמורים ממנו.
המסקנה העולה מכאן שכל השומר הלכה חייב להכיר את מקור החיובים ומעמדם; רק כך הוא יוכל לדעת כיצד לקיים אותם במסגרת מצבי החיים המשתנים והמתחלפים. למרבה הצער, הספרות ההלכתית היום אינה דנה בכך מספיק. לא פעם ולא פעמיים הייתי במקומות בהם כינו מנהגים 'מצוות' ומאידך גיסא, קראו לחיובי תורה 'מנהג'. בקרב הציבור, חיובי ההלכה נתפסים פעמים רבות מדי במעמד שווה, בלא שניתנת הדעת לכך שרמתם שונה. את זאת עלינו לתקן.
(תצווה תשעח)
