הרב יובל שרלו (ראש ישיבת אורות שאול תל אביב וראש המרכז לאתיקה בארגון רבני צהר)"ואצווה את שופטיכם בעת ההיא לאמר: שמוע בין אחיכם ושפטתם צדק בין איש ובין אחיו ובין גרו. לא תכירו פנים במשפט כקטון כגדול תשמעון, לא תגורו מפני איש כי המשפט לאלקים הוא" – קשה למצוא הגדרה מדויקת יותר לתפקיד מערכת המשפט. מערכת המשפט צריכה להיות המקום בו אדם בא בשעה שהוא בעימות עם האחר, והוא זוכה בראש ובראשונה לכך שדבריו יישמעו. לאחר מכן הוא זוכה למשפט צדק – אין זה משנה אם הוא אח או גר, או אם דתי או חילוני, בעל דעות ימניות או סובר בשמאל – הוא זוכה לצדק במערכת זו. מערכת זו אמורה לא להכיר פנים במשפט, לא להעניק יתרון לחזק כמו גם לא לחלש שאינו צודק במקרה בדין זה, ובעיקר – לשפוט בצדק, ללא מורא. זהו לאו מן התורה – לא תגורו מפני איש, ועצמאות הרשות השופטת היא יסוד גדול בשפיטה. עצמאות זו חיונית הן באי כניעתה לגורמים שהם מחוץ למערכת המבקשים להטות משפט, והן לגורמים בתוך המערכת, אשר בשל נטייתם לכיוון זה או אחר מכריעים שלא בצדק ולא בהגינות.
ציון במשפט תיפדה ושביה בצדקה – בנבואה זו הנקראת בשבת זו קבע ישעיהו הנביא את יסוד הגאולה. פסוק זה הינו כה חשוב עד כי הרמב"ם ביסס עליו הלכה מופלאה – חייבת להיות דרך לכינון הסנהדרין לפני בוא הגאולה, שהרי הגאולה מותנית במשפט. על כן קבע כי אם יתכנסו כל חכמי ישראל ויסכימו כולם לסמוך אחד מהם, הרי יהיה לו דין סמוך מפי סמוך והוא יוכל לכונן מחדש את משפט הסנהדרין (הרמב"ם סיים הלכה זו במילים "והדבר צריך הכרע" שלדעת חלק מהפרשנים מביעים ספק בחידוש המופלג).
לאור יסוד זה אנו חייבים לערוך בשבת זו שני מבחנים. ראשון בהם הוא כלפי מערכת המשפט. אין אנו מתפעלים מהעובדה ששופטי ישראל מפורסמים בעולם כולו, או שהפרסטיז'ה האישית שלהם מרוממת. אין אנו גם מתפעלים מכניסתם לתחום לא להם, כאילו ההכשרה המשפטית הפכה אותם לראויים להכריע בענייני ערכים ומוסר. יסוד הבחינה של מערכת המשפט הוא האם היא מעניקה שרות טוב יעיל והוגן לאזרח הבא להרצות בפניה את טענותיו ולקבל סעד משפטי אם הוא צודק, האם אינה מכירה פנים ("מבחן בוזגלו") והאם היא משרה אטמוספירה של צדק ברחובותינו. אם אין היא עושה זאת – מסיבות תקציביות או ארגוניות או תרבות שפיטה או כל עניין אחר – אין היא ממלאת את תפקידה. הנזקק למערכת המשפט מגלה פעמים רבות שהוא לא זוכה לסעד היעיל וההוגן, וההתנגדות לביקורת על המערכת רק מעצימה תחושה זו.
זהו המקום בו אנו צריכים גם לתבוע את ההיענות שלה לציווי התורה על השופטים (אף אם אינם פועלים במערכת הדיינות התורנית) וגם להציע אלטרנטיבה של דיני תורה צודקים, הוגנים ויעילים. ממסכת אבות למדנו כי הציוויים לשופטים אינם נוגעים רק להם.
המבחן השני של מערכת משפט נוגע לאדם הפרטי, שהרי כל ימיו הוא עוסק במערכת שיפוטית פנימית – הוא שופט את עצמו, את סביבתו הקרובה, את חברתו וכל עניין שהוא בא עימה במגע. לפיכך, אף אנו חייבים להתמלא עוז וגבורה ולמלא אחר הצו האלוקי הגדול של תנאי משפט הצדק. אל לנו ללכת שולל אחר דברים פופוליסטיים, בלי ששקלנו היטב את הנימוקים לכאן ולכאן; אל לנו לנטות מראש אחר עמדה מסוימת, אלא לבחון אותה באומץ וביושר במאזני צדק; ובעיקר: "לא תגורו מפני איש". חובת האדם היא להיות כשופט צדק, אשר אינו לוקח בצע – לא ממוני ולא חברתי – לא להחניף ולא לבקש למצוא חן. בשעה שאדם מישראל שופט את המציאות עליו להיות נאמן לדבר אחד בלבד – "כי המשפט לאלוקים הוא". בשם נאמנות זו הוא חייב לרדוף אחר הנבל, להכריע לאור האמת, להיות שותף בביעור עוול הנעשה בין כלפי איש ובין כלפי גרו, ולהיות נאמן לאמת ולצדק.
(דברים תשס"ד)
