הרב ד"ר רונן לוביץ (רב ניר עציון, נשיא תנועת 'נאמני תורה ועבודה')"נבואה שהוצרכה לדורות נכתבה" (מגילה יד, א), ושירת דבורה הנביאה שאנו קוראים בהפטרה, הוצרכה לדעתי לדורנו. בימי דבורה "חָדְלוּ פְרָזוֹן בְּיִשְׂרָאֵל", ושבטים בישראל נאלצו למגן את עצמם לדעת ולחיות במרחבים מוגנים. למרות מלחמות הכיבוש הממושכות, נשארה מובלעת גדולה של כנענים בעמק יזרעאל שדחקו ולחצו את ישראל. בשירה מתברר שאף הייתה קואליציה של אויבים שחברה לסיסרא. לפיכך, יזמה דבורה יציאה למלחמת תקומה שנועדה להסיר את האיום הכנעני.
המוטו העיקרי של שירת דבורה מופיע בראשיתה: "בִּפְרֹעַ פְּרָעוֹת בְּיִשְׂרָאֵל בְּהִתְנַדֵּב עָם" – כשיש מי שפורעים בישראל פרעות, העם חייב להתנדב לפעולות יזומות. תחת עיקרון זה היא מדגישה שתי דרישות חשובות. הראשונה היא הצורך באיחוד העם למלחמה. ברוב מלחמות ספר שופטים יצאו להילחם כמה שבטים בודדים, או צבא קטן וחכם (300 לוחמים עם גדעון), או אף אדם אחד בודד (שמשון). דבורה, לעומת זאת, עוררה שבטים רבים להצטרף למערכה – מנפתלי שבצפון ועד בנימין הקרוב לדרום.
ייתכן שדבורה בחרה דווקא בברק למצביא, לא רק משום ששמו רומז להיותו מפקד התקפי, אלא גם מפני שהיא עצמה ישבה סמוך לבית אל בחלק הדרומי ורצתה למנות רמטכ"ל שמושבו בקדש נפתלי, אי-שם בקצה הצפוני. הקרב נועד להיות בעמק יזרעאל שבתווך, ודבורה פעלה ללכד שבטים מארבע הרוחות לשיתוף פעולה וליוזמה לאומית מתואמת.
דבורה היא הממשיכה היחידה של יהושע בין השופטים במנהיגותה הכלל-ישראלית וביכולתה ליצור גיבוש לאומי נרחב. כמו יהושע, מלחמתה לא באה רק כתגובה והגנה של שופטים מידי שוסים, אלא אף המשיכה את מלחמת הכיבוש שלו כשדחקה את הכנענים מנחלת ישראל (הרב יגאל אריאל, 'עוז וענווה', עמ' 215-216). כאשר המנהיגות פועלת לאיחוד שבטים או מגזרים, ההישגים הגדולים מגיעים לפסגות, עליהם קוראים שנים רבות בבתי כנסיות.
האם כל שבטי ישראל נענו לקריאת האחדות של דבורה ויצאו כאיש אחד למלחמה? לא ולא. וכאן מגיע הדגש השני בשירת דבורה. היא מעלה על נס בשירתה את המתגייסים ובאה חשבון במילים קשות עם המשתמטים [היא סוקרת את השבטים שבאו למלחמה במסירות ובנפש חפצה, לעומת אלה שהתחמקו והשתמטו בטענה ובתואנה ששימשו עלה תאנה].
דבורה משבחת את בני אפרים אשר "שָׁרְשָׁם בַּעֲמָלֵק", ומאז המלחמה הראשונה של ישראל, מלחמת עמלק, המופיעה בסוף פרשתנו, יצאו נחושים להילחם. הם יצאו בהנהגת יהושע מוביל מערכות ישראל, משבט אפרים, וכנראה אף היא הייתה מאפרים. אחריו מציינת דבורה את בנימין, שהפתיע לטובה כאשר הגיע מהאזור הדרומי ביותר כדי להשתתף במלחמה, כמו נפתלי שהגיע מהקצה הצפוני, וכן את בני מנשה (מכיר) שהצטרפו.
מעניינת במיוחד היא הביקורת הנוקבת של דבורה על השבטים של בני התורה, זבולון ויששכר. על זבולון אמרה דבורה: "וּמִזְּבוּלֻן מֹשְׁכִים בְּשֵׁבֶט סֹפֵר", שכן הם היו חכמי תורה שמלאכתכם בכתיבת ספרי תורה ולימודה, אך הם הניחו בצד את הספר ובאו לאחוז בסיף ולהילחם.
יששכר נועד להיות שבט של לומדי תורה, וברכת יעקב בפסוק "יִשָּׂשכָר חֲמֹר גָּרֶם רֹבֵץ בֵּין הַמִּשְׁפְּתָיִם" מתפרשת על ידי חז"ל: "סובל עול תורה כחמור חזק". מבני יששכר היו ראשי סנהדראות, יודעי בינה לעיתים ופוסקי הלכות, אך יחד עם זאת, "ויט שכמו לסבול מלחמות ולכבוש מחוזות" (אונקלוס, מובא ברש"י לבראשית מט, טו). בפירושו למילות השירה: "וְשָׂרַי בְּיִשָּׂשכָר עִם דְּבֹרָה", רש"י מהלל את בני יששכר על השילוב של לימוד תורה עם שירות צבאי וכותב כי חכמי השבט הגדולים היו עם דבורה, "ושאר העם של יששכר עם ברק… לכל צרכי המלחמה".
בד בבד עם הצל"שים לשבטים שהתנדבו, דבורה מגנה בחריפות את אלה שהתחמקו. שבט ראובן, שהפלוגות שלו התדיינו והתלבטו ב"חִקְקֵי לֵב" וב"חִקְרֵי לֵב", ולא תרמו דבר למאמץ המלחמתי. בניגוד ליששכר, שלא נשארו לשבת "בֵּין הַמִּשְׁפְּתַיִם", היא קובלת על ראובן: "לָמָּה יָשַׁבְתָּ בֵּין הַמִּשְׁפְּתַיִם", בין גדרות הצאן הרב שלך (במדבר לב, ה), והעדפת "לִשְׁמֹעַ שְׁרִקוֹת עֲדָרִים" במקום שריקות חיצים או כדורים. בני גלעד נשארו מנותקים בעבר הירדן המזרחי, ובני דן, הסמוכים לים, הוסיפו לעסוק בספנות, ולדברי רש"י, שבט דן אף "הכניס ממונו בספינות לעמוד ולברוח" מהארץ. בני שבט כבר רקמו יחסי ידידות עם שכניהם, ולכן התנכרו למלחמה של אחיהם.
דבורה אשת לפידות מאירה כלפיד לדורות על התנהלות מגזרים וקבוצות בעת מלחמה ופרעות. הדרך לניצחון דורשת שהמנהיגים יהיו "שָׂרִיד לְאַדִּירִים", שהלוחמים יהיו "עָם ה'… בַּגִּבּוֹרִים", ששבטים מכל הארץ יהיו מאוחדים, וכולם יתגייסו ולא יהיו משתמטים. אצל דבורה כל זה קרה במידה לא שלמה, ובכל זאת "וַתִּשְׁקֹט הָאָרֶץ אַרְבָּעִים שָׁנָה". נקווה שגם אצלנו זה יקרה ובמהרה.
