פרופסור אביעד הכהן (נשיא המרכז האקדמי שערי מדע ומשפט)לאחר המאורע הגדול של מעמד הר סיני, רווי ההוד והשגב, עם הברקים והענן, קול השופר וקול ה', מורידה אותנו פרשת 'משפטים' מ"איגרא רמה" ל"בירא עמיקתא", ממרומי ההר לשפל המדרגה, לעיסוק בקטנות, פרטי פרטים של הלכות ודינים: שור ובור, גנבים ומועלים, דינים המבטאים את חובותיו של האדם ב"יום שאחרי". האמנם תוצאת המעמד הגדול של הר סיני וקבלת התורה, מתמצית בפרטי הפרטים של פרשת 'משפטים', בכל אותם דקדוקי דינים והלכות של השור והבור, גנבים ומועלים?
אפשר שבמעבר החד מגולם עיקרון חשוב: אכן, מעמד נשגב של השראת שכינה עשוי וצריך לרומם את הנפש, אבל התורה שבה ומזכירה לנו שהיא "תורת חיים", מחוברת למציאות. והמציאות, מה לעשות, אינה תמיד מרוממת או מסבירת פנים. אפילו ירצה אדם – וכל שכן אדם מישראל – אינו יכול לעמוד לרגלי הר סיני כל ימיו. אנוס הוא לחזור לקרקע המציאות, לחיי היומיום. ואלה, כידוע, רוויים במעשים קטנים, שלא אחת מעכירים את רוחו: עבדות, היזקקות לקבלת הלוואה ועבודה קשה לשם השבתה, שלל מעשי נזיקין, מעילה באמון, ביזוי אנשי השלטון, עדות שקר, הפליה.
המעיין בפרשה וינסה לתהות על פשרה ייתקל בקושי בולט נוסף. על פני הדברים, תיאור מעשי בני ישראל (או, למצער, "אצילי בני ישראל") בתום המאורע הגדול, הנשגב והנורא, מעורר תמיהה רבתי: "וַיִּקַּח סֵפֶר הַבְּרִית וַיִּקְרָא בְּאָזְנֵי הָעָם וַיֹּאמְרוּ כֹּל אֲשֶׁר דִּבֶּר ה' נַעֲשֶׂה וְנִשְׁמָע. וַיִּקַּח מֹשֶׁה אֶת הַדָּם וַיִּזְרֹק עַל הָעָם וַיֹּאמֶר הִנֵּה דַם הַבְּרִית אֲשֶׁר כָּרַת ה' עִמָּכֶם עַל כָּל הַדְּבָרִים הָאֵלֶּה. וַיַּעַל מֹשֶׁה וְאַהֲרֹן נָדָב וַאֲבִיהוּא וְשִׁבְעִים מִזִּקְנֵי יִשְׂרָאֵל. וַיִּרְאוּ אֵת אֱלֹקֵי יִשְׂרָאֵל וְתַחַת רַגְלָיו כְּמַעֲשֵׂה לִבְנַת הַסַּפִּיר וּכְעֶצֶם הַשָּׁמַיִם לָטֹהַר. וְאֶל אֲצִילֵי בְּנֵי יִשְׂרָאֵל לֹא שָׁלַח יָדוֹ וַיֶּחֱזוּ אֶת הָאֱלֹקִים, וַיֹּאכְלוּ וַיִּשְׁתּוּ".
מהו פשר המעבר החד והחריף הזה, מ"נעשה ונשמע" וראיית אלוקי ישראל (המודגשת בפרשה פעמיים) ועד "ויאכלו וישתו"? האומנם זלילה וסביאה היא התגובה הראויה למחזה הנפלא שכמוהו "כְּמַעֲשֵׂה לִבְנַת הַסַּפִּיר וּכְעֶצֶם הַשָּׁמַיִם לָטֹהַר"? שאלה נוספת מתייחסת למיהות האוכלים ושותים: האם "ויאכלו וישתו" מתייחס רק ל"אצילי בני ישראל" הנזכרים בראש הפסוק, או לכלל "בני ישראל"?
פרשני המקרא, למן הקדומים שבהם, נתחבטו בפירוש "אכילה ושתייה" אלה. חלקם ביקשו ל'סנגר' על בני ישראל ופירשו הפסוק שלא כפשוטו. כך, למשל, כבר בתרגום הקדום למקרא, תרגום אונקלוס. אף שבדרך כלל הוא נצמד ללשון המקרא ואינו מוסיף עליו דברים (כדרך השגורה בתרגום 'יונתן'-ירושלמי), במקרה זה חורג אונקלוס מדרכו ומתרגם: "וּלְרַבְרְבֵי בְּנֵי יִשְׂרָאֵל לָא הֲוָה נִזְקָא, וַחֲזוֹ יָת יְקָרָא דַּה', וַהֲווֹ חָדַן בְּקוּרְבָּנֵיהוֹן דְּאִתְקַבַּלוּ כְּאִלּוּ אָכְלִין וְשָׁתַן" – רוצה לומר: לאחר שחזו גדולי העדה בכבוד ה', היו שמחים בקורבנותיהם שהתקבלו כאילו אכלו ושתו. דא עקא, שלדברים יפים אלה אין זכר בפסוק עצמו.
בדברי פרשני ימי הביניים חל כאן מעין 'היפוך' מעניין. רש"י, שדרך כלל מסנגר על ישראל ונוטה לצד הדורשים לשבח, מאמץ כאן דווקא את מידת הדורשים לגנאי, שמובאת במדרש תנחומא: "'ואל אצילי' – הם נדב ואביהוא והזקנים, 'לא שלח ידו' – מכלל שהיו ראוים להשתלח בהם יד; 'ויחזו את האלקים' – היו מסתכלין בו בלב גס, מתוך אכילה ושתיה". לעומתו, נכדו, הרשב"ם, שדרך כלל דבק במידת הפשט, מפרש כאן שאותה "אכילה ושתייה" לא הייתה אלא אכילת קודש, של העולות והשלמים שהקריבו לה', אף שהדבר לא נזכר מפורשות בפשט הכתובים.
גם הרמב"ן נטה לדרך זו, ואף סמך אותה בנימוקים הלכתיים שעניינם הלכות שנשנו בדיי הקודשים שבמקדש(!): "טעם ויאכלו וישתו, שאכלו שם השלמים בתחתית ההר לפני האלקים, טרם שישובו אל אוהליהם, כי השלמים טעונין מחיצה ונאכלין בירושלם לפנים מן החומה (זבחים נה) ובשילה בכל הרואה (שם קיב). וכאן היו נאכלין לפני המזבח תחת ההר לא במחנה". ועל דרך זו הוא מפרש גם את ההמשך: "וטעם 'וישתו', שעשו שמחה ויום טוב, כי כן חובה לשמוח בקבלת התורה כאשר ציווה בכתבם כל דברי התורה על האבנים 'וזבחת שלמים ואכלת שם ושמחת לפני ה' אלקיך' (דברים כז, ז), וכתיב בשלמה (דה"ב א יב) 'החכמה והמדע נתון לך' וגו', מיד 'ויבא ירושלם ויעש משתה לכל עבדיו' (מל"א ג, טו), ואמר רבי אלעזר: מכאן שעושין משתה לגמרה של תורה…ואף כאן ביום חתונת התורה כן עשו".
יהא אשר יהא: לפנינו מחזה רב אנפין, מעין מסך מפוצל, שבו נראה בצד האחד מחזה נשגב של קבלת תורה, התגלות אלוקית, הכרזה גדולה של "נעשה ונשמע", מלווה בקול שופרות וענן קשור על ההר, ובצדו האחר אצילי בני ישראל האוכלים ושותים.
תופעה זו מעוררת פליאה גם בימינו ולימינו. בעוד התותחים רועמים, אלפי אנשים מבכים ומתאבלים על יקיריהם או מנסים להחיות את נפש פצועי המלחמה, בגוף ובנפש, חטופים נמקים במנהרות, ועשרות אלפי אנשים מפונים ועקורים מבתיהם, ממשיכים המוני אנשים לשבת בבתי קפה, ללכת לקולנוע ולתיאטרון, לנסוע לחו"ל ולשדר עסקים (כמעט) כרגיל.
מסתבר שהנפש האנושית מסתגלת למצבים מיוחדים מהר יותר ממה שנדמה. לעיתים, החיים נמשכים "כרגיל" מתוך אדישות ועצימת עיניים לנוכח המצב (כמעשה החוגגים על ה'טיטניק' ברגעיה האחרונים), ולעיתים הדבר נעשה מתוך חוסר ברירה והנחה שהחיים חייבים להימשך, למרות כל הקשיים ואולי בגללם: כדי לא לתת לאויב תחושה שהשיג את מטרתו, לשבש את אורח החיים ולהפוך אותו לגיהינום עלי אדמות. מורשת ישראל אוסרת עלינו לנהוג כן, מסתייגת ונרתעת לחלוטין מנוהג זה. היא מצווה אותנו להיות קשובים למאורעות השעה, להיחלץ חושים לעזרת הזקוקים לסיוע, ולמצער להזדהות עימם, להשתתף בצערם ולהתפלל לשלומם הטוב.
ביטוי נוקב לכך ניתן במדרש חכמים (תענית יא, ע"א): "בזמן שהציבור שרוי בצער, אל יאמר אדם: 'אלך לביתי, ואוכל ואשתה', ושלום עליך נפשי! ואם עושה כן – עליו הכתוב אומר (ישעיהו כב, יג) 'וְהִנֵּה שָׂשׂוֹן וְשִׂמְחָה הָרֹג בָּקָר וְשָׁחֹט צֹאן אָכֹל בָּשָׂר וְשָׁתוֹת יָיִן, אָכוֹל וְשָׁתוֹ כִּי מָחָר נָמוּת'. מה כתיב בתריה [לאחר מכן]? 'וְנִגְלָה בְאָזְנָי ה' צְבָאוֹת אִם יְכֻפַּר הֶעָוֹן הַזֶּה לָכֶם עַד תְּמֻתוּן'… אלא יצער אדם עם הציבור. שכן מצינו במשה רבינו שציער עצמו עם הצבור, שנאמר (שמות יז, יב) 'וִידֵי מֹשֶׁה כְּבֵדִים, וַיִּקְחוּ אֶבֶן וַיָּשִׂימוּ תַחְתָּיו, וַיֵּשֶׁב עָלֶיהָ'. וכי לא היה לו למשה כר אחד או כסת אחת לישב עליה? אלא כך אמר משה: הואיל וישראל שרויין בצער – אף אני אהיה עמהם בצער".
