מירון ח. איזקסוןהכותרת היא שמו של ספרו האחרון של הרב יונתן זקס ז"ל שראה אור בעברית (2024, הוצאת מגיד, בתרגומה של ברוריה בן-ברוך). אין צורך להרבות מילים על הרב פרופ' לורד יונתן זקס שחי בין השנים 1948–2020. עיוניו בפרשות השבוע, בהגות היהודית, בסוגיות קיומיות של האדם המודרני והפוסט מודרני, ביחסי הדת והמדע ועוד, מוכרים ומוערכים מאוד ברבים.
אני מבקש להתייחס בקצרה למאפיין את הספר הזה, מפני שלעניות דעתי הרלוונטיות שלו כלפי מדינת ישראל גדולה ממה שניתן לסבור. מלכתחילה, המחבר מבקש לדון במושג החשוב והטעון "רב תרבותיות". הוא מנתח מושג זה במידה רבה ביחס למדינה שבה בעיקר חי ופעל – בריטניה. המטרה לנסות ולגבש שיטה מעודכנת של חיים משותפים בחברה ובמדינה, המכילות בתוכן קהילות שונות ותרבויות מגוונות, ובכל זאת אמורות לשאוף להקמת מסגרת מאחדת ואיתנה המאפשרת לַשוֹנוּת ולאחדות להתקיים האחת לצד השנייה.
לדעתו של הרב זקס, "הרב תרבותיות הגיעה לסוף דרכה ויש להמשיך הלאה. בשעתו היה זה רעיון יפה, אפילו נאצל. הוא נועד לגרום למיעוטים אתניים ודתיים להרגיש נוח יותר בחברה, לחוש מוערכים ומכובדים יותר… אך יש לכך מחיר, והמחיר הזה מאמיר משנה לשנה. הרב תרבותיות לא הולידה השתלבות אלא התבדלות… היא נועדה לקדם סובלנות, אבל בארצות שבהן נוסתה, החיכוך דווקא גדל והקבוצות בחברה נעשו מפולגות וחסרות סובלנות יותר מכפי שהיו".
יש לומר כבר כאן: התיאור הצודק והמדויק של הרב זקס לגבי הפיצול העמוק בחברה המערבית, אינו חל במלואו על מדינת ישראל. עניינים קיומיים המוכרים לכולנו היטב הם חלק מזהותנו המשותפת והמובהקת, וזאת למרות הפיצול הממשי שמתקיים גם כאן. אומנם יש אלה המחלקים את החברה הישראלית באופן חד ומובהק למספר קהלים נפרדים. אני סובר שחלוקה זאת מרחיקת לכת ואינה רגישה לקרבה ולקווי דמיון יסודיים בין רבים מהאנשים והנשים המשתייכים לקהלים אלה. למשל, בין ציבור גדול המכונה דתי לאומי, לבין ציבור גדול המכונה חילוני, ישנה סולידריות מרשימה. במובנים אחרים ובמידות משתנות, הקרבה חלה גם בין ציבורים המזוהים כחרדים מצד אחד וכערבים מצד שני. ובכל אחת משתי קהילות אלה ישנו שיתוף מסוים עִם ציבור חילוני ועִם ציבור דתי לאומי.
עִם זאת, לצערי אין להתעלם מנטייה בולטת לחלק את כולנו בין מגזרים שונים. נטייה זאת אף מקבלת חיזוק מזיק מצד חלק מהפוליטיקאים המובילים, מתוך אינטרס ברור לעורר את הקהל "שלהם" ולחזק את כוחם הפוליטי כמעט בכל מחיר. אני מסכים עִם הרב זקס שבעיות הרב תרבותיות אינן קשורות רק במיעוטים שונים בחברה, אלא שייכות וקשורות לכל אחד ואחת מעִמנו. הנתונים בוודאי אינם פשוטים. מדינת הלאום מאותגרת מכל צד, בין השאר מכוח התקשורת הגלובלית, וְהגלובליזציה בכל שאר התחומים הנוגעים לתרבות ולפרנסה. "במערב נותרו שני מושגים: זכויות ואותנטיות, החירות להיות 'עצמך'… וכך אפשר להביס כל מוסר מסורתי באמצעות שימוש בשפה החדשה". "עולם ללא רשתות משפחה וקהילה חזקות הוא עולם של זרים". כאן, בין השאר, טוען הרב שהתפוררות הנישואין הורסת בהדרגה את הציוויליזציה המערבית.
הספר טוען שההתמודדות הנכונה עִם תהליך ההתפרקות החברתי הוא בין השאר שיתוף פעולה בין האמונה הדתית לבין הדמוקרטיה הליברלית (הפוך ממה שניסו לטעון רבים!). הוא שואף להבחנה בין תחום הדת לתחום הפוליטיקה. לדעתו, דווקא הדמוקרטיה הליברלית קרובה לפוליטיקה המקראית. "דווקא מפני שבה המדינה אינה נתפסת כהתגלמות המידה הטובה. היא אינה מתיימרת לעשות 'הכל' אלא לשמור על ביטחונו של האדם, על מערכת משפט מסודרת ועל חיי כבוד אנושיים. הדת מצד שני אינה צריכה לבקש לשלוט במדינה, והיא אמורה להשפיע על המשפחה והקהילה ולא על הישות המדינית. הדת אמורה לשאוף לחירות האנושית ולהדרכת האדם לפעול באחריות אישית וחברתית". ניתוחו של הרב חשוב ואף חיוני, ועִם זאת מובן שבמדינת הלאום היהודי הדברים מורכבים במיוחד. כאן, לדעתי, יש להבדיל בין הצורך החיוני להפריד בין הדת והפוליטיקה ולא בין הדת למדינה, באותם מקומות החיוניים לזהותה היהודית של מדינת ישראל. ההפרדה בין דת למדינה בארה"ב למשל יכולה הייתה להצליח משום שמייסדיה היו עצמם דתיים…
דומני שהחלק המשמעותי ביותר בספר חשוב זה הוא הפירוט המרשים של כל הפעולות הדרושות לצורך בניין בית דווקא בחברה מגוונת. היחסים בין קבוצות ובין דתות שונות יכולים וחייבים למצוא שיתוף פעולה קהילתי ואנושי בתחומים חיוניים רבים. "קשר בין אנשים נוצר כשהם עושים משהו יחד". "כי כולנו הוטלנו יחד אל העולם הזה. יש לנו דתות והן שונות. אבל לכולנו יש גופים, ולגופים הללו יש צרכים". הצרכים אינם רק רפואיים או ביטחוניים. הם גם סולידריות וחיי חברה וקהילה. הרבה מהדברים האלה אינם עניינה של הפוליטיקה או של מוסדות המדינה. הם עניין המוטל על כולנו.
ישראל של היום היא בית לרבים וטובים, לעולים חדשים ולוותיקים, לשומרי מצוות ולחילוניים, לערבים וליהודים. יש להפנים את העובדה שיש לנו בית, שאותו צריך כל הזמן להמשיך ולבנות.
