מיומנו של שבוי מלחמה

השבת החללים בפעימה האחרונה בשבוע שעבר הזכירה לשלמה ארדינסט, מפקד מוצב המזח במלחמת יום הכיפורים, ושבוי במצרים לשעבר, את חזרתו למזח בשנת 1979 טרם הסכם השלום, בפחד אבל בידיעה שתרומתו לאיתור ולהחזרת החללים היא קריטית

שלמה ארדינסט

13 באוקטובר 1973. שעת צהריים מאוחרת, שקט רועם לאחר שמונה ימים של רעשי ירי, הפגזות וצעקות חיילים בעמדות. אני נותר אחרון במוצב "המזח", מביט על הדגל המצרי בראש התורן ועל גופותיהם של חמשת חיילי המוצב – משה דבורה, אלברט דהן, יצחק טובל, יצחק מילס ויהודה פקולה, שלא "זכו" ללכת חיים לשבי המצרי ונעטפו על ידי חבריהם הלוחמים באהבה ובכבוד בשמיכות וסימני זיהוי .אנו עומדים לידי נציג הצלב האדום ומפקד הכוחות המצריים, ושניהם מאשרים את הסיכום: העברת חמשת חברינו שנהרגו לידי הצלב האדום, ודרכם לישראל.
כמדריך בבתי הספר למ"כים ולקצינים, השתדלתי להטמיע בחניכים שמפקד טוב משמש אב ואם לחייליו, מנהיג מכוח אישיותו ואחראי לצורכיהם וחייהם, ולא מכוח הדרגות. אם תנהג כך, לא יהיה צורך להביט לאחור ברגע המבחן. תמיד תמצא אותם אחריך. בכל יום הקפדתי במהלך ההפוגות לעבור ליד גוויותיהם של פקולה וטובל שנהרגו בתוך המוצב, לבדוק שהשמיכות העוטפות את גופם לא הועפו מהדף הפגזים. כמפקד, התנאי החשוב עבורי בהסדר הכניעה היה הבאת חיילים שנהרגו בקרב לקבר ישראל. לצערנו, סעיף זה לא כובד, ומתינו נשארו בסיני כאשר חיילי הארמיה השלישית של צבא מצרים התבססו במתחם המוצב.
כאשר תמה תקופת השבי, ושבתי לארץ בקבוצה האחרונה, הייתי משוכנע שההסכם כובד ושכל חיילי המזח, החיים והמתים, בארץ. קיבלתי ג'יפ צבאי והתעניינתי היכן נטמנו חברינו למוצב. רציתי לעלות לקבריהם, אך נדהמתי לשמוע כי "הם עדיין שם". עד לסיום הלחימה, צה"ל לא כבש את המוצב, חברינו עדיין שם בשליטת הכוחות המצריים.

תם ולא נשלם
אני חוזר ושב למשפחתי, מתאקלם ונשלח להרצאות בחו"ל, לימודים, אך מרגיש בחסרונם ויודע שלא נשלם הסיפור. בכל הזדמנות בהגיעי למילואים אני מתעניין: "איך מחזירים אותם? איך מקילים את סבל המשפחות? איך מאפשרים למשפחות לחיות?" והתשובה: מצרים עדיין מדינת אויב, במרחבי סיני חללים נוספים שמקומם אינו ידוע. שנים אני בתחושה שהמשימה שלי כמפקד לא הושלמה. מה עם הכבוד האחרון לחברים: קבר ומצבה?

שש שנים חולפות, וכאשר אני נשוי כבר שנה לרונית, לאחר סיום לימודים ולפני בחינת הסמכה לעריכת דין, החלו שיחות על הסכמי הפרדה עם מצרים, ואני נקרא בדחיפות למחנה מטכ"ל. אני מגיע והופך להיות שותף סוד: "ישנו סיכוי סביר שיאופשר לצוותים להיכנס לסיני לשטחים בשליטת המצרים ולאתר חללים. גם 'המזח' בתוכנית. חייבים להתכונן, אתה חייב להיות חלק מהצוות". איזו התרגשות, איזו שמחה, הנה זה קורה! אני רוצה להשיב שכן, אני מצטרף, אבל מתעורר בי פחד משתק. בראשי עולות התמונות מתהליך הכניעה, כשאני מוקף בחיילים מצריים שאיני יכול לבטוח בהם. אני משחזר רגעים קשים בשבי, וקול פנימי שואל ומקשה: אתה נכנס פעם נוספת ומרצון לידיים שלהם? אתה סומך עליהם? זכור מה עבר עליך. והרי הם לא עמדו בהבטחה להשיב את החברים שנהרגו.
הנוכחים בחדר ממתינים ממני לתשובה, מביטים בי, אולי שומעים את שמתרחש בתוכי. אני מכיר הכי טוב את השטח, יודע היכן השארנו אותם, וחובתי כמפקד להחזירם עד האחרון שבהם, והתשובה כאילו יוצאת מעצמה: ברור שאצטרף. אני מתחייל, עולה על מדים, ויחד עם צוות מצומצם אנו מתחילים לפענח תצלומי אוויר ולווין מיום ההליכה לשבי, ובכל שבוע שאחריו ובעזרת מומחים, אנו מנתחים שינויי קרקע ושינוי צבע (המהווים סימן לחפירה וכיסוי מחדש). חולף יום ועוד יום, העיניים מתעייפות, אנו לוקחים הפסקות קצרות וממשיכים. ובסוף – זה קורה. הצוותים כולם מתבשרים שנקבע מועד לביצוע. כל צוות מתודרך, מצטייד ומקבל צוות מחיילי הרבנות המומחים בזיהוי חללים, ובראשם האלוף הרב גד נבון.

חוזר אל הזירה
ב-2 בספטמבר 1979, טרם העלייה למטוס שבו נגיע לשדה התעופה באל-עריש, אני מתבקש לעלות יחד עם צוות האוויר כדי שלא יצלמו אותי עם חברי הצוות. הם אומרים לי שכדאי להימנע מפרסום, עדיף שהמצרים לא ידעו על זהותי. הוראה זו מחדשת את החששות ואת הפחדים. קיימת אפשרות שינסו להתנכל לי על האבדות הרבות שנגרמו להם בלחימה? אך אין דרך חזרה, יצאתי למשימה והפעם יש להשלימה. בני המשפחות מעודכנים ואסור לי לאכזב אותם, הבטחתי להם שאעשה כמיטב יכולתי לסייע להביא את ילדיהם הביתה.
נחיתה, צה"ל מסיע אותנו לאבו רודס, ושם עולה הצוות על רכבי הצבא המצרי לכיוון סואץ לעבר מוצב המזח. בזמנו עזבתי אחרון את המוצב, והנה אני חוזר אליו ראשון אחרי 6 שנים. אני רואה את החיילים המצריים, והרגליים רועדות מהתרגשות (ואולי מעט חשש), אבל אני אוסף את עצמי, וכיאה לקצין ישראלי יוצא מהרכב בראש מורם וסוקר במהירות את השטח. מייד אני מבחין שהקצין המצרי הבכיר מתקרב אלי ומצדיע. הוא פונה ואומר לי "סרן ארדינסט, שמח לראות אותך". אני מופתע מקבלת הפנים, מחזיר הצדעה, ואנו לוחצים ידיים. מסתבר שהוא מכיר את סיפור הלחימה, למד עליו באקדמיה, ומבקש ממני לפנות אליו אישית בכל בקשה שאמצא לנכון.
אני סוקר את חצר המוצב ומגלה שהכניסות לבונקר המגורים וכן לחמ"ל והתאג"ד פוצצו על מנת למנוע כניסה. התעלות לעמדות כמעט שלא ניזוקו יותר מאשר היה מצבן בסיום הלחימה, ואולם, לא מעט גבעות חול חדשות נוצרו כתוצאה מסופות במהלך השנים. אנחנו מסמנים נקודות חיפוש ראשונות הקרובות למוצב ומתחילים לפנות את החול שנערם ולחפש סימני חפירות. העבודה רבה ושעות האור מתקצרות, ולפתע מגיע אליי חייל מצרי וכיסא בידו ואומר, "אתה קצין ולא צריך לעבוד בחול עם חיילים, תשב" (כמה שהוא לא מבין מדוע אני שם).
הגיעה השעה שחייבים לצאת לשטח שבשליטת ישראל לשינה ולהתארגנות. יש ממצאים שאכן היו כאן חפירות, אך לא מצאנו קברים. אנו חדורי ביטחון שלא נחזור לארץ בידיים ריקות. ובלילה אנו מסמנים ומגדירים את הנקודות המרוחקות יותר, שהרי הגיוני שהמצרים היושבים במוצב העבירו את גופות ההרוגים לאחר קבורה ראשונה, אל מחוץ למקום מושבם. חזרנו במלוא המרץ ליום נוסף, ובטרם החל חום סיני אנו שומעים קריאות מאחד המוקדים. נתגלו עצמות. אנו פורשים שמיכות, ומתבצעת בדיקה ראשונית של צוות הרבנות. שוררת דממה. את השקט המתוח מפירה הקריאה "עצמות אדם!". מאותו הרגע אנו מניחים את כלי החפירה, ועוברים לעבוד בידיים. כולנו על הברכיים, מרכזים לנקודה אחת את אשר מוצאים. קבוצה אחרת של מומחי הרבנות נוטלת בחרדת קודש ובזהירות עצם-עצם, ומסדרת במומחיות לאחר זיהוי ראשוני בחמישה מוקדים בנפרד את אשר שייך לכל אחד מהנופלים.
בשלב הזיהוי איני יכול לסייע, אלא רק לעמוד משתהה ומתפעל ממומחיות אנשי הרבנות, אשר יודעים לזהות ולקרוא לכל עצם בשמה ולהניחה במקום הנכון במבנה הגוף שהינם יוצרים בכל אחד מחמשת המוקדים (בשקית נפרדת מונחות עצמות אשר מבדיקה ראשונית אינן מתאימות לדעת המומחים לאשר אנו מחפשים). מפקד הצוות, הרב האלוף גד נבון, בהתייעצות עם מומחי הרבנות, מגיעים להחלטה שעבודתנו במזח מתקרבת לסיומה, ומכאן נחזור לארץ לשלב הזיהוי במעבדות.
ביקשתי מהמפקד המצרי שיאפשר לי להיפרד מהמוצב ולעבור בתעלות המובילות לעמדות, להיכנס לעמדת הפיקוד שלי הצופה לתעלה (לא ידעתי שבעתיד אחזור פעמיים). הרשות ניתנה, ויחד איתו אני עורך סיור ועולה לנקודה הגבוהה, שהרי אין חשש לירי מהצד השני. התעלה פתוחה לשיט, ולראשונה אני צופה באונייה אזרחית משייטת מהמפרץ לתעלה. מהעמדות שבהן נהרגו פקולה וטובל נטלתי אבן קטנה ומעט חול, במחשבה להעבירם לקבר בארץ או למשפחה.
קשה להאמין שרק לפני שנים מעטות התנהלה כאן מלחמה אכזרית והרוגים נפלו משני המחנות, ועתה אנחנו יחד, משוחחים, חיילים במדים. אנחנו חשים תחושה מרוממת, עשינו זאת. ההרגשה היא שגם המצרים המלווים אותנו נדבקו בתחושת השמחה ובאיחולי שלום לעתיד הקרוב. אנו מודים על העזרה והחופש שניתנו לנו בביצוע המשימה, ועוזבים.
"השבוי" היחיד שלא הושב באותו מעמד הוא ספר התורה שהפך לאחד מסמלי המלחמה, אך גם הוא שב ביום סיום כהונת הנשיא עזר ויצמן, כמתנת נשיא מצרים מובארק, בטקס מרשים שנערך בנוכחות חיילי המוצב ומשפחותיהם. בסיום הזיהוי בארץ, ניתן כבוד אחרון לנופלים בטקסי הלוויה צה"ליות. עכשיו יכולתי להרגיש מנוחה, כי סיימתי את תפקידי כמפקד. כולם בבית.
בתקווה ובתפילה שנזכה במהרה לומר גם על החטופים של מלחמת 'חרבות ברזל': כולם בבית!

shlomoerd@gmail.com