מהפך בצבע התכלת המוכר

מחקר חדש המשלב כימיה, ארכיאולוגיה ותלמוד, מצביע שצבע התכלת במקרא לא היה כחול בהיר – אלא כחול-סגול כהה
פרופ' (אמריטוס) צבי קורן, מנהל מרכז אדלשטיין, המחלקה להנדסה כימית, שנקר – הנדסה. עיצוב. אמנות. רמת גן

האיזכור הראשון בתנ"ך של "תכלת", יחד עם ארגמן ושני, מופיע בפרשת "תרומה". נדמה ש"כולם" כבר מכירים את הצבע של התכלת ("כחול בהיר כשמיים באור יום") ואת מקור בעל החיים (חילזון ימי) שממנו מפיקים את הפיגמנט שמשתמשים בו לצביעת צמר לצבע תכלת. אם כל זה כבר לכאורה "ידוע", אז מה החידוש שהמאמר הזה מנסה לחדש?
כאשר נכנסים לנושא של צׅבעָהּ ומקורהּ של התכלת עם "ראש פתוח", בלי דעות קדומות, אנו רואים שיש אי-ודאות לגבי הזהות של צבע התכלת. כדי להכיר בכך שיש גרסאות שונות, די להתבונן רק בשני פרשנים, רש"י והרמב"ם. חשוב להדגיש ששניהם לא ראו תכלת אמיתית בימיהם, ואף הרמב"ם כתב כך בפירושו למשנה מנחות (ד, א).

צבעה של התכלת
רש"י, בעקביות, מפרש בתורה ובגמרא שצבע התכלת הוא "ירוק". ניתן לתרץ שה"ירוק" של רש"י כלל גם גוונים של צהוב, ופרשנים שונים מנסים למתוח את אורכי הגל שמאפיינים את הצבע הזה, ומסבירים שהירוק של רש"י גם כלל צבע כחול. אבל רש"י בעצמו חידד את ההבדל בין "ירוק" ו"כחול" בביאורו ל"ככוחלא" (חולין מז, ב), העוסקת בגוונים של ריאה לעניין טריפה, וכותב: "צבע כחול שהוא כמראה לזו"ר [l’azur], לא ירוק ולא שחור".

השאלה המתבקשת היא מדוע רש"י הסיק שצבע התכלת הוא ירוק? לדעתי, ייתכן שפירושו מסתמך על משנה מפורסמת הדנה בזמן המוקדם ביותר שאפשר להתפלל "קריאת שמע" בשחרית (ברכות ט, ב), והציטוט הרלוונטי מהמשנה הוא לפי רבי אליעזר, שאומר משיכיר "בין תכלת לכרתי". יכולים, לכאורה, להסיק מכאן שצבע התכלת זהה לצבע של כרתי, שהוא כרישה, והעלים העליונים הם ירוקים כהים. מכאן, כנראה, רש"י הסיק שגם צבעה של התכלת הוא ירוק. פירוש אחר שאני נותן הוא שלתכלת ולכרתי אין אותו צבע, אלא שפשוט קשה להבדיל ביניהם – בין הירוק הכהה של כרתי ובין צבע התכלת, שכנראה הוא גם כהה, אם אין אור מינימלי שיאפשר להבדיל ביניהם.
עוד אי-ודאות לגבי צבעה של תכלת מוצאים בתוך פירוש רש"י בסוף פרשת 'שלח' (במדבר טו,מא). שם, רש"י מצטט את הדעה של ר' משה הדרשן ("ומיסודו של רבי משה הדרשן העתקתי"), שרש"י מכבד ואף מצטט את הפירושים שלו מספר פעמים. אומר ר' משה: "צבע התכלת דומה לרקיע המשחיר לעת ערב". המסקנה של ר' משה, שמסביר את המוטיב בספרי במדבר (קטו), היא שהשם "תכלת" הוא על שם "שכול" בכורות, מכיוון שתרגום של "שכול" הוא "תכלא" (צליל דומה ל"תכלת"), והמכה אירעה בלילה ("ויהי בחצי הלילה"). אגב, הסתייגות דומה בקשר לפרשה זו ניתן למצוא אצל פרשן נוסף – יפת הקראי, שגם אותו אבן עזרא מכבד ומצטט לא אחת. יפת טוען שצבע התכלת הוא כמו "שחרות", כלומר כהה. בבחירה בין שני הפרשנים, אבן עזרא מצדד בפירוש של רש"י, כלומר שצבעה של התכלת הוא ירוק.
תמונת המצב לגבי זהות הצבע נעשית מורכבת עוד יותר ומכניסה עוד גוונים לדיון, כאשר אנו דנים בתפיסה של הרמב"ם. הרמב"ם מרמז שיש צבע כחול בתכלת כאשר הוא מתייחס לאחת מהאפשרויות לאיך ניתן לחקות (ולזייף) את צבע התכלת. החיקוי נעשה ע"י צבע שניתן להפיק מצמח שקוראים לו בגמרא (וגם היום) "איסטיס". ידוע מימי קדם ועד היום שמהצמח הזה ניתן להפיק את הצבען "אינדיגו" הכחול. הצמח הזה היה מוכר גם בשם "קלא אילן", ולפי ספרי במדבר (קט"ו), הצמח הזה כשעורבב יחד עם צבעים אחרים, איפשר לזייף את צבע התכלת. על מעשה זה חל איסור מוחלט, ואף ישנה אזהרה של הקב"ה שהוא "עתיד ליפרע" ממי שיזייף את צבע התכלת (בבא מציעא סא, ב). אבל, לפי הרמב"ם, עומק הצבע הוא כהה, ולא בהיר, וזאת לפי שימוש הרמב"ם במילה "שחור" ונגזרותיה כאשר הוא מתייחס לצבע של התכלת.
בנוסף, הרמב"ם מתאר את הצבע בצורה מעניינת: "כַּפָּתוּךְ שֶׁבַּכּוֹחַל", שפירושו "מעורב עם כוחל". ישנם ספרים שבהם רשום בטעות "כחול", במקום "כוחל", אבל כאשר בודקים כתב יד שהרמב"ם כתב בעצמו, רואים שהוא רשם "כוחל" ולא כחול. הכוחל הוא חומר שחרחר –שמורכב בעיקר מהמינרל גלנה (סולפיד של עופרת) – וידוע כאיפור לעיניים במזרח התיכון גם בתקופת הרמב"ם ובמצרים העתיקה. לדעתי, כשהרמב"ם מזכיר צבע (כחול) המופק מצמח האיסטיס יחד עם תיאור הצבע כמעורב עם חומר שחרחר (כוחל) – "כחול מעורב עם כוחל" – המסקנה היא שצבע התכלת לפי הרמב"ם הוא כחול כהה.
יהיו מי שיקשו על התפיסה הזאת ויגידו שהרמב"ם כתב לגבי צבע התכלת, "דמות הרקיע הנראית לעין השמש בטהרו שלרקיע". מכאן, הוא בוודאי התייחס לצבע הרקיע כפי שהוא נראה באור יום, בשמש, ולכן משתמע מזה שצבע התכלת הוא אכן "כחול בהיר". אבל, שוב, אם בודקים את כתבי היד של הרמב"ם, נמצא שהמילה "שמש" אף פעם לא מופיעה בכתבי היד שלו בהקשר הזה! ז"א, הגרסה שהרמב"ם כנראה התכוון שצבע התכלת הוא כחול כהה היא הנכונה! ייתכן שהוספת המילה "שמש" ע"י עורכים שונים, אחרי תקופת הרמב"ם, חיזקה את הטעות שהשתרשה שהתכלת היא גוון כחול בהיר כצבע הרקיע בצהריים.
לכן, אנו מוצאים סברות שונות לגבי צבע התכלת. רש"י סובר שהוא "ירוק", ואבן עזרא מסתמך על הדעה שלו, אבל ר' משה הדרשן ויפת הקראי מחזיקים בעמדה שהצבע הוא "שחרות" כמו השמיים לקראת הערב או בלילה, דומה לעמדת הרמב"ם שמרמז על כחול כהה, אבל לא כחול בהיר!

מקורו של צבע התכלת

תוצאות של אנליזות כימיות על פריטים ארכיאולוגיים, שביצעתי לאורך יותר משלושה עשורים ועד לאחרונה, יחד עם תובנות חדשות לגבי תיאורים תלמודיים הקשורים לתכלת, שופכות אור חדש על זיהוי המקורות של צבעי התכלת והארגמן. ההתייחסות הידועה למקור מן החי לתכלת היא מתוספתא מנחות (ט, טז): "תכלת אין כשרה אלא מן החלזון; הביא שלא מן החלזון – פסולה". אחרי שביצעתי מספר רב של אנליזות על חלזונות ממינים שונים בארץ ומחוצה לה, מזהים שרק בפיגמנט מארגמון קהה-קוצים השייך למשפחת הרכיכות בשם "הארגמונים" יש חומר צבע כחול (יחד עם צבענים אחרים הכוללים צהוב, סגול, וגווני אדום שונים). המין הזה אכן יכול להיות המקור של צבע התכלת, שלפי המסורת צבעה היה גון של כחול. למרות שרוב החוקרים בנושא גיבשו דעה שמקור החילזון הימי הוא אכן מהמין הזה, עדיין יש מספר בעיות שמקשות על הזיהוי.
לא כל סוג של ארגמון קהה-קוצים יכול להיות המקור של הצבע. המחקרים שלי הראו שישנם שני סוגים שונים של המין הזה. מסוג אחד (או תת-מין) של ארגמון קהה-קוצים ניתן להפיק פיגמנטים שכמות הצבען הכחול בהם גדולה מזו של הצבענים האדומים, ולכן צבע הפיגמנט הוא כחול-סגול כהה, והוא המקור של התכלת. מסוג אחר של ארגמון קהה-קוצים ניתן להפיק פיגמנט אדום-סגול כהה (כאשר כמות האדומים בתוך הפיגמנט גדולה מכמות הצבען הכחול) והוא המקור של הארגמן. חשוב להדגיש שלפי השיטות, הכלים, והחומרים הטבעיים שהיו בשימוש בעת העתיקה לא היה אפשרי לסלק את המרכיבים האדומים מהפיגמנט, ולכן הצבע הסופי לא היה רק "כחול טהור כשמיים באור יום" אלא הכיל גם מרכיב אדום. לכן, צבע הפיגמנט, וצבעו של צמר הצבוע בתכלת שנוצרה בעזרת הפיגמנט הזה, הוא כחול-סגול כהה!
המסקנה הזאת גם תואמת פריטים טקסטיליים ממקומות שונים שחקרתי, ובמיוחד פריט ייחודי אחד מהאתר המפורסם מצדה. זיהיתי שצבע הכחול-סגול כהה בחוטי הרקמה באריג ממצדה מלפני כאלפיים שנים, מכיל את חומרי הצבע מהסוג הנכון של ארגמון קהה-קוצים, והדוגמה הזאת היא היחידה שנמצאה עד כה!
בשיטה הנהוגה היום ליצירת ציציות בצבע כחול, חושפים את תמיסת הצבע בכלי זכוכית לקרני שמש, והן גורמות לפירוק כימי של החומר האדום בפיגמנט והופכו לחומר כחול, ואז מקבלים צבע שכמעט כולו כחול. אולם, השיטה המודרנית הזאת לא יכולה להיות השיטה ששימשה לצביעה בעת העתיקה: כל מכל ("יורה") ששימש לצביעת תכלת בעת העתיקה היה כלי חרס אטום ומכוסה, כדי לשמור על תמיסת צבע שהיא דלת אוויר (חמצן). לכן, בעת העתיקה לא היו יכולים לחשוף את התמיסה לשמש. בנוסף, לפי השיטה הזאת אין שום דבר מיוחד בארגמון קהה-קוצים כמקור לתכלת, והיו יכולים להשתמש בכל מין של חילזון שממנו ניתן להפיק צבעים דומים.
לסיכום, מקור צבע התכלת היה סוג, או תת-מין, של ארגמון קהה-קוצים שממנו מפיקים פיגמנט כחול-סגול כהה, ולכן צבע התכלת הוא דומה לצבע הזה – כחול-סגול כהה.

zvi@shenkar.ac.il